דרור שלי בכיתה ג´, כשכל חברותיה

[droli]

דרור שלי בכיתה ג´, כשכל חברותיה

מתרוצצות אחת אצל השניה, או ברחובות. היא מעדיפה להישאר בבית. היא מוכנה ללכת לחברה, וגם זה לא חייב. נכון מדי פעם היוזמה היא שלה. אבל לא תכוף, ולא חובה. וזה משגע אותי. אני מפחדת שלילדה אין חברה. דיברתי עם המורה, לטענתה היא מוקפת, ואהובה. אז איך זה? אני יודעת שהחששות שלי, מגיעים מהפחדים שלי כילדה דחויה. ואני מאד מקווה שהיא לא תהיה כזו. אני בטוחה שאני לא אמא מושלמת. שעות העבודה שלי רצחניות. אבל אני משתדלת. אני באמת משתדלת. וקורה לא פעם, שכשאני כבר מגיעה אליהן, הדבר שאני הכי רוצה, זה שהן ילכו לחברות. ולי יהיה שקט. מישהו יכול להבין את זה? מיכל

 

[אשת חיקו]

גם אני הייתי ילדה כזאת

בשינוי קטן - המורה היתה דואגת מכך שאני "מתבודדת" ו"לא חברותית" ואמא שלי, שאני בת הזקונים שלה, בכלל לא התרגשה. גם היום אני לא מאלה שיש להם עשרות חברים ויכולה לספור על יד אחת את החברות שלי. בתור ילדה זה בדרך כלל לא הפריע לי ודווקא הלחץ מסביב היווה מקור למצוקה והרגשה שאני "לא בסדר". בגיל ההתבגרות זה נהיה קצת יותר קשה, לא להיות חלק מהעדר, ונכון שלפעמים שלמתי על זה מחיר. אבל במבט לאחור אני לא מצטערת, וגם היום אני לא תמיד מוצאת את עצמי הולכת בתלם וחושבת כמו כולם. אז יכול להיות שבתך פשוט לא זקוקה להרבה אינטארקציה חברתית, שהיא זקוקה לזמן עם עצמה ומרחב מחיה. כל עוד היא לא מנותקת לחלוטין ויש לה חברות וחברה כשהיא רוצה בכך, אני לא רואה בזה בעיה. לדעתי זה דווקא מצביע על בטחון עצמי. וחוצמזה, מותר לכל אחת מאיתנו להיות פחות ממושלמת (יש בכלל יצור כזה?), גם בתור אמא, גם בתור בת זוג וגם בתור אדם. אפילו רצוי, אחרת כשהבת שלך תגדל היא תכעס שהצבת לה מודל בלתי אפשרי לחיקוי

 

[שישיר]

כן..אני..

יש לי ילד בכתה ד´, ויש לו גם תקופות כאלה שהוא כל היום בבית ולא רוצה ללכת לחברים, אבל לעומתם יש תקופות שמי רואה אותו בכלל

אני חושבת שזה לא בגלל שאין לה חברים או בגלל שהיא דחויה, אולי זה בגלל שהיא לא נמצאת הרבה עם אמא ורוצה להיות איתה? יכול להיות? מה קורה עם מצב של להזמין חברות הביתה?..... יש ילדים שבאופיים אוהבים יותר לארח ולא להארח, ויש ילדים שזה תקופתי אצלהם.. אל תדחפי, תני לה אויר, תייעצי לה להזמין חברים הביתה, לעשות איתם פעילות משותפת (ללכת לסרט יחד?....ללכת לפארק יחד?....).

 

[לאה_מ]

לא כולנו זקוקים להמון חברים סביבנו.

חלקנו מעדיפים להיות בשקט, לבד או עם חבר טוב אחד או שניים. אם המצב של הבת שלך נובע מבחירה שלה (ולא מדחיה חברתית), אז אני לא רואה עם זה שום בעיה. זו היא, וכדאי וצריך לכבד זאת. תפקידך הוא לאפשר לה את המרחב הדרוש לה - אם היא יודעת שהיא יכולה להזמין חברות ושהיא יכולה להתארח אצל חברות, ואת מאפשרת לה את זה, כי אז חופש הבחירה לגבי התדירות ולגבי זהות וכמות החברות, צריך להיות שלה. אגב, אני הייתי כזאת בבית הספר היסודי, ובדיוק ההיפך מזה בתיכון. אבל הצורך שלי בחברה התפתח בגיל ההתבגרות (וזה גם נראה לי מאד הגיוני). ולגבי הצורך שלנו להיות בלעדיהם - זה מאד מובן, אבל לדעתי, לפחות בחלקו, נובע מהנטיה של הורים לתפוס את עצמם כ"קציני הבידור" של ילדיהם. אז זה ממש לא כך. לילד יש הרבה מאד עיסוקים ועניינים משלו, שהוא ישמח לעסוק בהם ליד ההורה, כשההורה עסוק בעיסוקיו. בבית שלנו יש בהחלט ימים בהם אני קוראת ספר בסלון, בזמן שעומר (8) משחק במחשב, שירה (5) מרכיבה פאזל על השולחן בפינת האוכל ואורי (11 חודשים) מרוכז כולו בפירוק יסודי של מבנה הדופלו שהוא ועומר בנו אתמול. וככל שהם גדלים, היכולת שלנו לעשות זאת גדלה. אז אני ממש לא מרגישה אשמה על כך שאני לא משעשעת אותם כל הזמן. אני שם אם הם צריכים אותי, וכשהם בטוחים בכך, הם מעדיפים, הרבה פעמים, לעסוק בדברים שלהם לידי, ולא איתי.