Lady_Voldemort
New member
דרושה: עזרה נפשית. דחוף.
טוב.נלך מהנוכחי אחורה. אני יושבת כרגע בחושך בסלון של הדירה שלי לבד ובוכה בלי סוף.אני לא מסוגלת לדבר או להוציא מילה מהפה .אני לא מסוגלת להתקשר לשותפה שלי לדירה כבר כמה שעות ואני לא מצליחה להרדם.אני גם לא מצליחה להרגע. אף על פי שלקחתי את התרופה שהפסיכיאטר רשם לי למקרים כאלה. ואף על פי שכמה שעות אחרי זה לקחתי טיפות מרגישות הומואפטיות כאלה. עוד תסמין שהמצב שלי ממש נורא: אני כותבת על זה ברשת במקום לדבר עם כל החברים המדהימים שלי על זה. אני זורקת את זה לכל מקום,ואני מתפוררת עלינהם של אנשים זרים שאני לא סומכת עליהם. פעם הייתי לחלוטין בצד השני. הייתי הבן אדם התומך שעוזר , שמבין , ועכשיו נראה שמשהו התקלקל במערכות שלי ואני רק נשברת כל פעם ממקום אחר. אני בדיכאון כבר כמה שבועות. לפני כחודש ומשהו התחלתי לסבול מהתקפי חרדה לראשונה בחיי, בפעם הראשונה הגעתי לבית חולים כי לא ידעתי מה לעשות. בפעם השניה כבר הבנתי מה זה ולפני הפעם השלישית הלכתי כבר לפסיכיאטר שרשם לי טיפול פסיכולוגי וכדורים נגד חרדות. המטפלת שאמורה לטפל בי לא יצרה איתי קשר מאז ואני כושלת בלטפל בעצמי מבחינה בריאותית כבר שבועוצ בזה שאני דוחה המון דברים כל הזמן. [אני בת 22, בדיוק השתחררתי מהצבא ועברתי לגור לבד עם חברה טובה בעיר אחרת . משהו שמאוד רציתי לעשות. מצאתי עבודת לילה בטלמרקטינג שאמורה להכניס לי משכורת טובה .מאז גיל 15 לא הייתי בדיכאון למעט פטירתו של אבי לפני שנה ומאז שאני זוכרת את עצמי אני תמיד זאת-שמטפלת בחברים שלי.בחניכים שלי, ובבני טיפוחים שאני מאמצת לי.] בהתקף האחרון שלי שהיה בעבודה , לא הייתי מסוגלת לדבר במשך שעה וחצי -חזרתי הבייתה וכתבתי לשותפה שלי עד שהצלחתי להרגע ולדבר. מצב הרוח שלי היה נורא כל הלילה. זה היה לפני יומיים, זה הזכיר לי סיוטים ישנים שהיו לי כשהייתי בתיכון וסבלתי מחוסר ביטחון. היום לפני שהמשמרת התחילה הבוס שלי היה "רגיש במיוחד" והכניס את התקפי החרדה שלי בתור בדיחה מהצד, זה כל כך הרגיז אותי. משום מה התמוטטתי לגמריי . והלכתי להרגע בתקווה שזה יעבור, אבל מצאתי שאני לא מסוגלת לדבר- בכלל. חזרתי אחרי חצי שעה, הוא ביקש שנדבר במשרד, דיברנו במשרד. הוא דיבר. אני כתבתי בכתב מאוד רועד. הרגשתי כל כך חסרת אונים , רציתי לקחת מונית הבייתה אבל לא הייתי מסוגלת להוציא מילה. רציתי ללכת לתחנת האוטובוס אבל פחדתי שאני לא אצליח. וכעסתי ממש על הבוס שלי. הוא הציעה להקפיץ אותי לתחנה , ובחוסר ברירה הסכמתי. הוא ראה שאני לא מסוגלת לכלום אז הוא פשוט הסיע אותי עד הבית, יופי קשה לבן אדם לזכור את השם אבל קל לו לזכור את האזור שבו אני גרה. אני עד עכשיו לא מסוגלת לדבר, לצחוק או לחייך. עכשיו משכתבתי את כל זה אני מרגישה יותר רגוע, אבל ברגע שאני אנסה שוב להרדם, אני אפרוץ בבכי. לא יודעת.
טוב.נלך מהנוכחי אחורה. אני יושבת כרגע בחושך בסלון של הדירה שלי לבד ובוכה בלי סוף.אני לא מסוגלת לדבר או להוציא מילה מהפה .אני לא מסוגלת להתקשר לשותפה שלי לדירה כבר כמה שעות ואני לא מצליחה להרדם.אני גם לא מצליחה להרגע. אף על פי שלקחתי את התרופה שהפסיכיאטר רשם לי למקרים כאלה. ואף על פי שכמה שעות אחרי זה לקחתי טיפות מרגישות הומואפטיות כאלה. עוד תסמין שהמצב שלי ממש נורא: אני כותבת על זה ברשת במקום לדבר עם כל החברים המדהימים שלי על זה. אני זורקת את זה לכל מקום,ואני מתפוררת עלינהם של אנשים זרים שאני לא סומכת עליהם. פעם הייתי לחלוטין בצד השני. הייתי הבן אדם התומך שעוזר , שמבין , ועכשיו נראה שמשהו התקלקל במערכות שלי ואני רק נשברת כל פעם ממקום אחר. אני בדיכאון כבר כמה שבועות. לפני כחודש ומשהו התחלתי לסבול מהתקפי חרדה לראשונה בחיי, בפעם הראשונה הגעתי לבית חולים כי לא ידעתי מה לעשות. בפעם השניה כבר הבנתי מה זה ולפני הפעם השלישית הלכתי כבר לפסיכיאטר שרשם לי טיפול פסיכולוגי וכדורים נגד חרדות. המטפלת שאמורה לטפל בי לא יצרה איתי קשר מאז ואני כושלת בלטפל בעצמי מבחינה בריאותית כבר שבועוצ בזה שאני דוחה המון דברים כל הזמן. [אני בת 22, בדיוק השתחררתי מהצבא ועברתי לגור לבד עם חברה טובה בעיר אחרת . משהו שמאוד רציתי לעשות. מצאתי עבודת לילה בטלמרקטינג שאמורה להכניס לי משכורת טובה .מאז גיל 15 לא הייתי בדיכאון למעט פטירתו של אבי לפני שנה ומאז שאני זוכרת את עצמי אני תמיד זאת-שמטפלת בחברים שלי.בחניכים שלי, ובבני טיפוחים שאני מאמצת לי.] בהתקף האחרון שלי שהיה בעבודה , לא הייתי מסוגלת לדבר במשך שעה וחצי -חזרתי הבייתה וכתבתי לשותפה שלי עד שהצלחתי להרגע ולדבר. מצב הרוח שלי היה נורא כל הלילה. זה היה לפני יומיים, זה הזכיר לי סיוטים ישנים שהיו לי כשהייתי בתיכון וסבלתי מחוסר ביטחון. היום לפני שהמשמרת התחילה הבוס שלי היה "רגיש במיוחד" והכניס את התקפי החרדה שלי בתור בדיחה מהצד, זה כל כך הרגיז אותי. משום מה התמוטטתי לגמריי . והלכתי להרגע בתקווה שזה יעבור, אבל מצאתי שאני לא מסוגלת לדבר- בכלל. חזרתי אחרי חצי שעה, הוא ביקש שנדבר במשרד, דיברנו במשרד. הוא דיבר. אני כתבתי בכתב מאוד רועד. הרגשתי כל כך חסרת אונים , רציתי לקחת מונית הבייתה אבל לא הייתי מסוגלת להוציא מילה. רציתי ללכת לתחנת האוטובוס אבל פחדתי שאני לא אצליח. וכעסתי ממש על הבוס שלי. הוא הציעה להקפיץ אותי לתחנה , ובחוסר ברירה הסכמתי. הוא ראה שאני לא מסוגלת לכלום אז הוא פשוט הסיע אותי עד הבית, יופי קשה לבן אדם לזכור את השם אבל קל לו לזכור את האזור שבו אני גרה. אני עד עכשיו לא מסוגלת לדבר, לצחוק או לחייך. עכשיו משכתבתי את כל זה אני מרגישה יותר רגוע, אבל ברגע שאני אנסה שוב להרדם, אני אפרוץ בבכי. לא יודעת.