דריה וגבולות החופש בחברה אינדיבידוא
לית למראית עין הסדר החברתי בדריה ברור. ישנם בעלי היוקרה החברתית בתיכון של דריה, ישנו ריבוד ביניהם, ישנם אלו הנאנקים תחת עול הסנקציות החברתיות וישנם השוליים- כשדריה היא המגלמת אותם. למראית עין ברורה עמדתה של דריה היא למעשה בעלת החופש בהיותה "הזר". אדם חביב בשם זימל כתב בתחילת המאה העשרים חיבור ובו תיאר את דמותו של "הזר". האדם המכיר את החברה טוב מכולם אולם איננו משתייך אליה, זהו אשר ביתו בכל מקום כי באף מקום אין לו בית. אולם האם זה כה ברור? היותה של דריה מחוץ לחברה מעורר את השאלה של גבולות חופש הבחירה, של גבולות היותנו חופשיים בחברה שאמורה להיות כפי שמתוארת החברה האמריקאית (פסגת העולם, לא?) בסדרה בנאמנות כה רבה (ובהקצנה "קלה") פתוחה לכל האפשרויות. דריה למעשה מבינה את הדינמיקה של התיכון המהווה את עולמה טוב אולי יותר משאר הדמויות. אולם מהו החופש שנותר לה? ההבנה חושפת אותה לא רק לתהליך בו מתהווה הסדר (וגדולתה של הסדרה גם בזאת שהיא מראה שאנו יוצרים את המציאות במו ידינו), אלא גם מראה לנו כיצד אנו לכודים במשבצת. דריה איננה לועגת לאחרים על היותם מה שהם, אלא על הפרשנויות שהם נותנים למעשיהם, ההומניזם שלה אבל מהווה גם את המחסום. היא איננה בוחרת להתנתק מהחברה אלא להיות האדם שהיא ובכך היא משלמת במחיר הבדידות.
לית למראית עין הסדר החברתי בדריה ברור. ישנם בעלי היוקרה החברתית בתיכון של דריה, ישנו ריבוד ביניהם, ישנם אלו הנאנקים תחת עול הסנקציות החברתיות וישנם השוליים- כשדריה היא המגלמת אותם. למראית עין ברורה עמדתה של דריה היא למעשה בעלת החופש בהיותה "הזר". אדם חביב בשם זימל כתב בתחילת המאה העשרים חיבור ובו תיאר את דמותו של "הזר". האדם המכיר את החברה טוב מכולם אולם איננו משתייך אליה, זהו אשר ביתו בכל מקום כי באף מקום אין לו בית. אולם האם זה כה ברור? היותה של דריה מחוץ לחברה מעורר את השאלה של גבולות חופש הבחירה, של גבולות היותנו חופשיים בחברה שאמורה להיות כפי שמתוארת החברה האמריקאית (פסגת העולם, לא?) בסדרה בנאמנות כה רבה (ובהקצנה "קלה") פתוחה לכל האפשרויות. דריה למעשה מבינה את הדינמיקה של התיכון המהווה את עולמה טוב אולי יותר משאר הדמויות. אולם מהו החופש שנותר לה? ההבנה חושפת אותה לא רק לתהליך בו מתהווה הסדר (וגדולתה של הסדרה גם בזאת שהיא מראה שאנו יוצרים את המציאות במו ידינו), אלא גם מראה לנו כיצד אנו לכודים במשבצת. דריה איננה לועגת לאחרים על היותם מה שהם, אלא על הפרשנויות שהם נותנים למעשיהם, ההומניזם שלה אבל מהווה גם את המחסום. היא איננה בוחרת להתנתק מהחברה אלא להיות האדם שהיא ובכך היא משלמת במחיר הבדידות.
