דרך החיים
בשבוע האחרון עד אתמול לא נכנסתי לפורום מסיבות שונות (סתם עסוקים אחרים). וכשנכנסתי- לקח לי זמן להבין את כל מה שקרה פה. והיה לי די כואב לראות איך שאנשים נפגעו ופגעו פה. משני ה"צדדים". כי לי, הפורום הזה, או יותר נכון האנשים שבפורום הזה עזרו יותר משתוכלו לתאר. כשאני חושבת על ה"מצב" שבו הייתי לפני שהגעתי לפורום, לעומת ה"מצב" שבו אני היום, אני נדהמת. וכל מי שמכיר אותי טוב הבחין בשינוי הזה. לקל לי זמן לתת בכם אמון. לדעת שלא תשפטו אותי, שתבינו אותי ושתתמכו בי. והייתם ממש כאלו. ולא האמנתי שאנשים "וירטואלים" יוכלו לעזור לי כל כך. אבל עזרתם. ואני יודעת שכולנו, כמו משפחה אחת גדולה. יש את ראש המשפחה, יש את הוותיקים יותר, ויש את החדשים יותר. ולפעמים ראש המשפחה חייב לשים גבולות. אחרת- איזו משפחה תהיה לו? ויש לו זכות לשים גבולות, כי הוא ראש המשפחה, כי הוא הקים אותה בעמל כפיו. ולוקח זמן להיקלט במשפחה הזו שלנו, להכיר את הסיפור של כל אחד. אבל בהדרגה, אני חושבת שאני מכירה את רוב הספורים שלכם. את כל ההסטוריה המשפחתית. וכמו בכל משפחה, לפעמים צצות בעיות. לפעמים בעיות קטנות, ולפעמים בעיות גדולות. וזה דבר טבעי שיש בעיות ואי הסכמה. הרי כל אחד מאיתנו שונה. אבל אולי חלקנו (ואולי אני בתוכם) שכחנו שהכי חשוב במשפחה- זה לתת כבוד. לשני הכיוונים. ובאמת שאני לא רוצה להיכנס עכשיו למי צודק, ומי התחיל ומי פגע. גם כי זה עבר, כי כמו שמישהו אמר "דשנו בזה מספיק" וחבל לי להקים לתחיה את העסק, וגם כי זה לא כ"כ משנה. כל ההורים מבינכים יודעים שלילדים שרבים התירוץ הכי נפוץ- וגם הכי טפשי- הוא ש"השני התחיל". נכון? אז לסיום, מצאתי קטע שאני רוצה וחשוב לי שתקראו אותו. מאחלת לכולנו, שכמשפחה אוהבת ותומכת, נצא מהבור אליו נכנסנו.
בשבוע האחרון עד אתמול לא נכנסתי לפורום מסיבות שונות (סתם עסוקים אחרים). וכשנכנסתי- לקח לי זמן להבין את כל מה שקרה פה. והיה לי די כואב לראות איך שאנשים נפגעו ופגעו פה. משני ה"צדדים". כי לי, הפורום הזה, או יותר נכון האנשים שבפורום הזה עזרו יותר משתוכלו לתאר. כשאני חושבת על ה"מצב" שבו הייתי לפני שהגעתי לפורום, לעומת ה"מצב" שבו אני היום, אני נדהמת. וכל מי שמכיר אותי טוב הבחין בשינוי הזה. לקל לי זמן לתת בכם אמון. לדעת שלא תשפטו אותי, שתבינו אותי ושתתמכו בי. והייתם ממש כאלו. ולא האמנתי שאנשים "וירטואלים" יוכלו לעזור לי כל כך. אבל עזרתם. ואני יודעת שכולנו, כמו משפחה אחת גדולה. יש את ראש המשפחה, יש את הוותיקים יותר, ויש את החדשים יותר. ולפעמים ראש המשפחה חייב לשים גבולות. אחרת- איזו משפחה תהיה לו? ויש לו זכות לשים גבולות, כי הוא ראש המשפחה, כי הוא הקים אותה בעמל כפיו. ולוקח זמן להיקלט במשפחה הזו שלנו, להכיר את הסיפור של כל אחד. אבל בהדרגה, אני חושבת שאני מכירה את רוב הספורים שלכם. את כל ההסטוריה המשפחתית. וכמו בכל משפחה, לפעמים צצות בעיות. לפעמים בעיות קטנות, ולפעמים בעיות גדולות. וזה דבר טבעי שיש בעיות ואי הסכמה. הרי כל אחד מאיתנו שונה. אבל אולי חלקנו (ואולי אני בתוכם) שכחנו שהכי חשוב במשפחה- זה לתת כבוד. לשני הכיוונים. ובאמת שאני לא רוצה להיכנס עכשיו למי צודק, ומי התחיל ומי פגע. גם כי זה עבר, כי כמו שמישהו אמר "דשנו בזה מספיק" וחבל לי להקים לתחיה את העסק, וגם כי זה לא כ"כ משנה. כל ההורים מבינכים יודעים שלילדים שרבים התירוץ הכי נפוץ- וגם הכי טפשי- הוא ש"השני התחיל". נכון? אז לסיום, מצאתי קטע שאני רוצה וחשוב לי שתקראו אותו. מאחלת לכולנו, שכמשפחה אוהבת ותומכת, נצא מהבור אליו נכנסנו.