אינתי עמרי
New member
דרך המלך
קורה שקשה. אתם יודעים שהמצב הוא לא משהו. אתה הולך ולמרות שאתה לא סבל, אתה מרגיש ככה כבד על הגב שלך. בלי שום סיבה אתה מזיל דמעה שיש עוד שיר קיצ'י בגלגל"צ, פתאום דברים קטנים שבכלל לא ספרת - פתאום הם נורא עצובים. אין כמו חורף לתחושות כאלה, אפור, קר, יורד גשם. פאקינג שיט, אפילו מיסטר הול מייטי בוכה. אתה בוהה לך על נקודה לא מסוימת בקיר, נאנח, ומסכם את זה שהחיים בזבל. אתה עכשיו צריך לתפקד מתוך הזבל הזה. בהנחה שאתה עובד במקום עבודה תחרותי, כמוני, זה כמו תחרות ריצה שאתה קשור לעז. לא משהו... אז אוקיי, בוא נזכור שאתה אופטימי! כן, כן, כן, לא סתם יש לך בובות של טימון ופומבה בחדר. מה יותר פשוט, נשכח את הכל. נגיד שזה שטויות שלא שווה לשים לב אליהם, נרביץ איזה חיוך ונצא לכבוש את העולם. אז כמו האיש קרטון בקליפ של עברי לידר זה אולי עובד. באמת היום שלך שמח, אתה מרגיש טוב, הכל זורם כמו שרצית. עד ש... מה שנקרא עד שהבת יענה מוציאה את הראש שלה מהאדמה כדי לקחת אוויר. אותו רגע הוא משמעותי. כי אתה יכול להיות בשיא התזזיות בשיא השמחה ואז פתאום איזה רגע קטן, פרט פיצפון והנה בום, הקפצה, הפגזה, הסורים על הגדרות וכל העולם השמח שבנית לך מתפוצץ לו ואתה נשאר עם אותן שאריות אפורות של עצבות לא מוסברת. קטע כזה בשניה אחת לא רק שהוציאו לך את הרוח מהמפרשים אלה שאותו משקל שסחבת מקודם רק הכפיל את עצמו והכל נראה עכשיו עוד יותר אפור מקודם! מה נהיה?! אני חושב, שבאיזה שהוא מקום לכל אחד מאיתנו יש את אותה דרך המלך. אותו משהו שהוא תמיד שואף להגיע או להרגיש במצב נתון. תמיד באיזה שהוא מקום נהיה באותו מצב קשה ונשאף להיות בנקוודה יותר טובה ואופטימית. חלק מהאנשים יעשו זאת עם אמצעים חומריים, אחרים יגידו שאם הייתה להם חברה זה היה סוגר להם את כל הפינות ואחד אחר רק צריך איזה כלב לזרוק לו כדורים בפארק. ועל מה אני מדבר. היה לי השבוע כזאת הקפצה. הצלחתי למרות החרא שאני אוכל בצבא לשכנע את עצמי שהכל טוב ואני סתם מקטר. הגיע אותו בום. שזעזע אותי לגמרי. אז, באותה שניה עילאית, של אחרי שליחת אס אמ אס עם נטייה אובדנית (באמת סליחה על ההקפצת לב), הבנתי שתמיד הבת יענה תצטרך אוויר. כנראה, שגם אותם צרות ורגעים קשים יישארו, כי זאת המציאות של החיים שלנו. כמו בצבא, גם בעבודה, גם בלימודים וכו'. פשוט צריכים להבין מה הקושי, למצוא את הכלים להתמודד איתם, לא לקחת את זה אישי כל כך. להחליט שמעכשיו אתה מזמזם לך את השיר דרך המלך ומחייך לך. גם כשיש משברים עם החברה, ואפילו גם אם אתה מבין שאתה הולך להיפרד ממנה, קח מזה את הדברים החיוביים, של למשל, ללמוד לקשר הבא וכו'. במקום להיות בת יענה, נהיה אריות. אני יודע שזה נשמע כמו פסיכולוגיה בגרוש, אבל באותה שניה שחשבתי על זה באמת הרגשתי יותר טוב. השוני הפעם היה שזה לא היה אותה מציאות שמחה מדומה של בת יענה, אלא סוג של השלמה עם הזבל, ועכשיו איך לא דורכים בו, אלא מתגברים עליו או במטפורה, ממחזרים אותו לדברים חיוביים! ולמי שממש מתעניין, לפגוש בצבא חבר'ה שהתגייסו 3 שנים אחריך זה לא כזה נוראי כמו שחושבים. אפילו כייף, הבן אדם פחד לדבר איתי, הא. שיהיה לכם סוף שבוע טוב ושקט. נ.ב, ואם מישהו או מישהי שברו לכם את הלב, קחו איזה גלידה טובה, או שוקולד, שימו בפול ווליום את Patsy Cline - Crazy, ואחרי הכל תחייכו, או תהיו בנות יענה ליום יומיים.
קורה שקשה. אתם יודעים שהמצב הוא לא משהו. אתה הולך ולמרות שאתה לא סבל, אתה מרגיש ככה כבד על הגב שלך. בלי שום סיבה אתה מזיל דמעה שיש עוד שיר קיצ'י בגלגל"צ, פתאום דברים קטנים שבכלל לא ספרת - פתאום הם נורא עצובים. אין כמו חורף לתחושות כאלה, אפור, קר, יורד גשם. פאקינג שיט, אפילו מיסטר הול מייטי בוכה. אתה בוהה לך על נקודה לא מסוימת בקיר, נאנח, ומסכם את זה שהחיים בזבל. אתה עכשיו צריך לתפקד מתוך הזבל הזה. בהנחה שאתה עובד במקום עבודה תחרותי, כמוני, זה כמו תחרות ריצה שאתה קשור לעז. לא משהו... אז אוקיי, בוא נזכור שאתה אופטימי! כן, כן, כן, לא סתם יש לך בובות של טימון ופומבה בחדר. מה יותר פשוט, נשכח את הכל. נגיד שזה שטויות שלא שווה לשים לב אליהם, נרביץ איזה חיוך ונצא לכבוש את העולם. אז כמו האיש קרטון בקליפ של עברי לידר זה אולי עובד. באמת היום שלך שמח, אתה מרגיש טוב, הכל זורם כמו שרצית. עד ש... מה שנקרא עד שהבת יענה מוציאה את הראש שלה מהאדמה כדי לקחת אוויר. אותו רגע הוא משמעותי. כי אתה יכול להיות בשיא התזזיות בשיא השמחה ואז פתאום איזה רגע קטן, פרט פיצפון והנה בום, הקפצה, הפגזה, הסורים על הגדרות וכל העולם השמח שבנית לך מתפוצץ לו ואתה נשאר עם אותן שאריות אפורות של עצבות לא מוסברת. קטע כזה בשניה אחת לא רק שהוציאו לך את הרוח מהמפרשים אלה שאותו משקל שסחבת מקודם רק הכפיל את עצמו והכל נראה עכשיו עוד יותר אפור מקודם! מה נהיה?! אני חושב, שבאיזה שהוא מקום לכל אחד מאיתנו יש את אותה דרך המלך. אותו משהו שהוא תמיד שואף להגיע או להרגיש במצב נתון. תמיד באיזה שהוא מקום נהיה באותו מצב קשה ונשאף להיות בנקוודה יותר טובה ואופטימית. חלק מהאנשים יעשו זאת עם אמצעים חומריים, אחרים יגידו שאם הייתה להם חברה זה היה סוגר להם את כל הפינות ואחד אחר רק צריך איזה כלב לזרוק לו כדורים בפארק. ועל מה אני מדבר. היה לי השבוע כזאת הקפצה. הצלחתי למרות החרא שאני אוכל בצבא לשכנע את עצמי שהכל טוב ואני סתם מקטר. הגיע אותו בום. שזעזע אותי לגמרי. אז, באותה שניה עילאית, של אחרי שליחת אס אמ אס עם נטייה אובדנית (באמת סליחה על ההקפצת לב), הבנתי שתמיד הבת יענה תצטרך אוויר. כנראה, שגם אותם צרות ורגעים קשים יישארו, כי זאת המציאות של החיים שלנו. כמו בצבא, גם בעבודה, גם בלימודים וכו'. פשוט צריכים להבין מה הקושי, למצוא את הכלים להתמודד איתם, לא לקחת את זה אישי כל כך. להחליט שמעכשיו אתה מזמזם לך את השיר דרך המלך ומחייך לך. גם כשיש משברים עם החברה, ואפילו גם אם אתה מבין שאתה הולך להיפרד ממנה, קח מזה את הדברים החיוביים, של למשל, ללמוד לקשר הבא וכו'. במקום להיות בת יענה, נהיה אריות. אני יודע שזה נשמע כמו פסיכולוגיה בגרוש, אבל באותה שניה שחשבתי על זה באמת הרגשתי יותר טוב. השוני הפעם היה שזה לא היה אותה מציאות שמחה מדומה של בת יענה, אלא סוג של השלמה עם הזבל, ועכשיו איך לא דורכים בו, אלא מתגברים עליו או במטפורה, ממחזרים אותו לדברים חיוביים! ולמי שממש מתעניין, לפגוש בצבא חבר'ה שהתגייסו 3 שנים אחריך זה לא כזה נוראי כמו שחושבים. אפילו כייף, הבן אדם פחד לדבר איתי, הא. שיהיה לכם סוף שבוע טוב ושקט. נ.ב, ואם מישהו או מישהי שברו לכם את הלב, קחו איזה גלידה טובה, או שוקולד, שימו בפול ווליום את Patsy Cline - Crazy, ואחרי הכל תחייכו, או תהיו בנות יענה ליום יומיים.