דרך ללא מוצא?
טוב ידידי, אני כרגע מרגישה כמו בדרך ללא מוצא... אמי אובחנה לפני כשלושה שבועות ע"י רופא בביקור בית, שהוצג על ידי כרופא מביטוח לאומי. (היא באופן קונסיסטנטי לא רוצה משהו אם אני מציעה או רוצה אותו , כך שהכל כמעט נעשה בעורמה ובעזרת "שקרים לבנים" שזה מאוד מתיש מבחינתי) בכל מקרה היא אובחנה כסובלת מדימנציה ופסיכוזה, ומטופלת כרגע בריספרדל כבר כשלושה שבועות ואני היא ה"פיליפינית" שלה. יש לנו עזרה כפעמיים בשבוע בכל פעם לכמה שעות ע"י בחורה נחמדה , עובדת זרה. אני מבשלת לה יום יום, ומכיוון שאני גרה קומה מעל, והיא כבר רוב שעות היום אינה מסוגלת להשתמש במכשיר הטלפון שלה (הכל "מקולקל" , היא טוענת) היא מזעיקה אותי ע"י צעקות. היא מתייחסת כבר יותר משבוע לאמא שלה, שנפטרה לפני כשמונה שנים בשיבה טובה יש לומר, כאילו היא חיה וקיימת ושואלת איפה היא ומספרת על בילויים בחברתה , כגון , "אתמול היינו בחוץ ביחד ואכלנו" ודברים מהסוג הזה. את האוטו, "העלמנו" כבר לפני כחודש , והיא עדיין דורשת אותו בחזרה כמעט בכל יום. מצב הרוח שלה עדיין לא מיוצב.על מטפלת פיליפינית או אחרת היא לא מוכנה לשמוע בשום אופן , כי יש לה מטפלת (אני). היא נופלת בבית לעיתים תכופות, והמצב מבחינתי הולך ונהייה בלתי נסבל , אני הולכת ונשברת, התחלתי להשתמש בתרופת הרגעה בעצמי. הדילמה היא , האם להמשיך לטפל ואז היא לא תרצה מטפלת אמיתית, או האם להזניח ואז אולי תרצה, ולהזניח זו כמובן בעיה בפני עצמה, אני לא באמת מסוגלת אני חושבת. האם יש כאן למישהו רעיונות פרודוקטיביים, איך מכניסים את הפיליפינית? ואם היא תזרוק מטפלות חדשות לבקרים מה עושים? כשאני אפוטרופוסית ואני אמורה לדאוג לרווחתה, ואינני יכולה לטפל בעצמי והיא אינה רוצה מטפלת, הברירה היא מוסד כלשהו, גם פרטי אם יש צורך, האם לשים את הברירה בפניה? מה עושים? אובדת עצות.
טוב ידידי, אני כרגע מרגישה כמו בדרך ללא מוצא... אמי אובחנה לפני כשלושה שבועות ע"י רופא בביקור בית, שהוצג על ידי כרופא מביטוח לאומי. (היא באופן קונסיסטנטי לא רוצה משהו אם אני מציעה או רוצה אותו , כך שהכל כמעט נעשה בעורמה ובעזרת "שקרים לבנים" שזה מאוד מתיש מבחינתי) בכל מקרה היא אובחנה כסובלת מדימנציה ופסיכוזה, ומטופלת כרגע בריספרדל כבר כשלושה שבועות ואני היא ה"פיליפינית" שלה. יש לנו עזרה כפעמיים בשבוע בכל פעם לכמה שעות ע"י בחורה נחמדה , עובדת זרה. אני מבשלת לה יום יום, ומכיוון שאני גרה קומה מעל, והיא כבר רוב שעות היום אינה מסוגלת להשתמש במכשיר הטלפון שלה (הכל "מקולקל" , היא טוענת) היא מזעיקה אותי ע"י צעקות. היא מתייחסת כבר יותר משבוע לאמא שלה, שנפטרה לפני כשמונה שנים בשיבה טובה יש לומר, כאילו היא חיה וקיימת ושואלת איפה היא ומספרת על בילויים בחברתה , כגון , "אתמול היינו בחוץ ביחד ואכלנו" ודברים מהסוג הזה. את האוטו, "העלמנו" כבר לפני כחודש , והיא עדיין דורשת אותו בחזרה כמעט בכל יום. מצב הרוח שלה עדיין לא מיוצב.על מטפלת פיליפינית או אחרת היא לא מוכנה לשמוע בשום אופן , כי יש לה מטפלת (אני). היא נופלת בבית לעיתים תכופות, והמצב מבחינתי הולך ונהייה בלתי נסבל , אני הולכת ונשברת, התחלתי להשתמש בתרופת הרגעה בעצמי. הדילמה היא , האם להמשיך לטפל ואז היא לא תרצה מטפלת אמיתית, או האם להזניח ואז אולי תרצה, ולהזניח זו כמובן בעיה בפני עצמה, אני לא באמת מסוגלת אני חושבת. האם יש כאן למישהו רעיונות פרודוקטיביים, איך מכניסים את הפיליפינית? ואם היא תזרוק מטפלות חדשות לבקרים מה עושים? כשאני אפוטרופוסית ואני אמורה לדאוג לרווחתה, ואינני יכולה לטפל בעצמי והיא אינה רוצה מטפלת, הברירה היא מוסד כלשהו, גם פרטי אם יש צורך, האם לשים את הברירה בפניה? מה עושים? אובדת עצות.