דרמות משפחתיות ועבודה מהבית

[monicala]

דרמות משפחתיות ועבודה מהבית

הילד שלי נסע לסבים וחלה שם. הוא הרגיש מאוד לא טוב ואני עודדתי אותו כמיטב יכולתי בטלפון. לא יכולתי לנסוע אליו כי הוא במרחק שעתיים ומשהו נסיעה, והוא חלה ביום בו לקחתי אותו לסבים, משהו כמו 5 שעות נסיעה הלוך וחזור ברוטו. הסבים טפלו בו כמיטב יכולתם ולקחו אותו לרופא. השאלה היא לא האם הייתי צריכה לנסוע שוב בחזרה (היית, בטח שהיית, אמא רעה שכמוך), אלא איך עונים לטלפונים של לקוחות תמימים שנקלעו לקו האש. האם לומר להם "תשמעו, אני פשוט לא יכולה לדבר אתכם עכשיו, אחזור אליכם מאוחר יותר" או משהו בסגנון, או לשחק אותה מקצוענית עד הסוף ולנשוך את הלב בשיניים? לכל המודאגים, הייתי אדיבה ומנומסת, אבל האמת היא שאין לי כל כך מושג מה אמרתי. האם יש כללים לא כתובים למצבי חרום ביתיים? איפה עובר הגבול? (ההגיוני, המקצועי, הרגשי).

 

[י יעל י]

כמה דברים

קודם כל - טוב שיהיה לך גיבוי למקרים שכאלו - תמצאי קרובת משפחה / חברה / אחת העובדות שלך, תסבירי לה במה מדובר, תכיני אותה מבעוד מועד לגבי שאלות פוטנציאליות ואם מגיע כזה רגע, תעשי עקוב אחרי וזהו. במידה שאין לך גיבוי את צריכה לעשות הערכה מהירה ולשקול את מידת היכולת שלך להעניק תשומת לב ללקוח לעומת האפשרות הסבירה שתפסידי אותו אם לא יקבל מענה הולם. במידה ואת ממש לא מצליחה להפריד בין הדאגה לבין העבודה, עדיף להגיד ללקוח - "אני קצת עסוקה כרגע, אבל הייתי רוצה לתת לך את תשומת הלב המירבית כשאתפנה, תוכל להשאיר לי את שמך ומס' הטלפון שלך כדי שאוכל ליצור עמך קשר מאוחר יותר היום או מחר בבוקר? ולא לשכוח לברר מתי נוח לו. רק תעמדי בהבטחה שלך ותתקשרי אליו בדיוק מתי שקבעתם, או תדאגי שמישהו אחר יתקשר וייתן לו את כל התשובות. בעיניי תשובה כזאת עדיפה על מתן תשובות בפיזור הדעת (גם אם בסבלנות) משום שהלקוח מרגיש הכל, והדבר יכול להשפיע על החלטת הרכישה שלו. מה שכן, אין ספק שצריך ללמוד להפריד בין העבודה לבית (אלא במקרי חרום ממש, ובמקרה הזה ממילא אחרי שבחרת שלא לנסוע - אין טעם בלשבת ולדאוג). החלמה מהירה לקטנצ'יק, יעל

 

[ש ח ר של י ו ם חדש]

מוניקה חמודה, קודם כל שיהיה בריא

דבר שני, זה באמת מאוד תלוי בסוג העבודה שעושים מהבית. יש אנשים שבאמת חייבים לספק שירות ללא הרף וחייבים להחזיק מישהו שיוכל למלא את מקומם כשיש להם מין תקרית שכזו. אצלי, באופן אישי, אני תמיד משתדלת לספק שירות גם כשהכול קורס מעליי, אבל זה עניין של אופי. אני גם עובדת עם לקוחות קבועים שלחלק מהם אפשר להגיד שילד חולה או שאני חולה או משהו כזה, אבל אם אי אפשר, וזה אפשרי טכנית כי בעלי עוזר לי עם הילדים או משהו כזה, אז אני לא אומרת כלום וממשיכה בשגרת העבודה. אבל, כשסוג העבודה שלך מחייב שירות און-ליין כל הזמן, את חייבת להחזיק מישהי/הו כמחליף. אדם שיידע לענות ולספק את שביעות רצונו של הלקוח עד כמה שניתן. ואגב, לי יש התלבטות אחרת שדומה להתלבטות שלך. מה לעשות כשיש לי יותר מדי עבודה ואני לא יכולה להספיק את הכול. האם לדחות פרויקט X כדי שאוכל לעשות בשלמות וביסודיות את פרויקט Y, או לקפץ על שתי החתונות ולעשות את שניהם ולדאוג שלא שגיתי ולא טעיתי ולא פישלתי בגלל הלחץ? בעבר לקחתי כל מה שבא. היום אני לא מתביישת להגיד שאני עמוסה מאוד ושיש שתי אפשרויות, או שלא אקח על עצמי את העבודה, או שמועד ההחזרה שלה יידחה בשבוע. גיליתי שהלקוחות דווקא מעדיפים את הכנות הזו ואפילו דחייה במספר ימים של קבלת העבודה, על פני הרגשה שהם נדחפו לתוך לחץ של זמן שלי ואולי העבודה לא תהייה מושלמת. אבל שוב, זה נורא תלוי בסוג העבודה של כל אחד ואחד מאיתנו כאן. עדיין, יש לי שתי עורכות שיכולות לקבל עבודות כשאני מרגישה עומס-יתר. וזה תמיד נותן לי תחושה רגועה. ושוב, בריאות לילדון, שחר

 

[motyka]

משפחתי וחיות אחרות

אצלי סדרי העדיפות ברורים - המשפחה לפני העבודה. במקרה כה אני מנסח תשובה בסגנון - מצב חירום משפחתי (ואם חוקרים - מגזים בחומרת המקרה), אני צרו קשר אחה"צ/מחר/לעולם לא וזה לא מפריע להיות אדיב ומנומס. אנשים שפונים לעובד עצמאי מהבית יודעים לרוב שהוא עובד לבד, או כמעט לבד, ושבמקרה מחלה/מילואים/חופש אין מי שיחליף אותו. מחלת קרוב משפחה נכללת באותה קטגוריה.

 

[ש ח ר של י ו ם חדש]

מוטי, אהבתי את התשובה שלך

ואת הגישה המשפחתית האוהבת. רק בריאות, ידידי.

 

[א ב י ב ה חיים טובים]

מה הבעיה לענות לטלפונים?

מצטערת לא הבנתי

 

[monicala]

נניח ש...

הילד בקצה השני של המדינה. הוא מקיא, הראש כואב לו ומבקש שתבואי עכשיו. הסבים אובדי עצות. את נותנת כל מני הוראות בטלפון אבל זה לא עוזר. את כבר מדמיינת משהו בסדר גודל של דלקת קרום המוח או גידול ממאיר, או סתם זעזוע מוח. כל אחד כיד דמיונו הטובה עליו. בעוד את מנסה לטפל במצב בשלט רחוק - נכנסים טלפונים של לקוחות. אני עניתי והייתי אדיבה ומנומסת, אבל אולי הייתי צריכה לפעול אחרת. אני השארתי מספיק שנים ילדים חולים בבית בגלל אילוצי עבודה. בגלל "קריירה", בגלל שנשים צריכות להעלים קצת את הילדים שלהן אם הן רוצות להתקדם. אני לא רוצה לעשות את זה יותר. אבל אני גם לא יודעת איך לא לעשות את זה יותר. יש פער בין התיאוריה לבין המעשה. כשהילד הפרטי שלי שלא מתלונן אף פעם לא מצליח להירגע, אני חושבת שמן הראוי שאדאג קודם כל לו מאשר לילדים מתגרדים של אנשים זרים גם אם קוראים להם "לקוחות". אבל אם היו לי תשובות ברורות לא הייתי מעלה את זה בפורום.

 

[א ב י ב ה חיים טובים]

הבנתי...

כשהמנגנון הזה מתעורר... ומפעיל את הדמיון, אני מזהה אותו, לוקחת אויר אומרת לו "תודה, אני מבינה, רק שעכשיו אני צריכה לסיים משהו, ועוד מעט אני אתפנה לשמוע מה שאתה רוצה להגיד לי..." בדרך זו הוא הולך, אחרי מספר דקות מגיע טלפון מרגיע ש"הילד מרגיש ה ר ב ה יותר טוב" והוא עצמו מדבר בטלפון ואומר שסבתא הכינה...וסבא עשה... וש"תקני לי משהו כשאת באה בעוד שבוע.." לא בהכרח סבא וסבתא. אי אפשר לטפל במצב בשלט רחוק. אין מצב. את יכולה רק לטפל בעצמך בעקבות מה שקורה ב"מצב" אפילו אם הוא ביבשת אחרת. ילדים לא נעלמים כשנשים עושות קריירה, ילדים שותפים להצלחה של אמא! אני לא מתווכחת עם מה שאת חושבת בכלל. מבינה את זה טוב מאוד ומתוך נסיון.מה שספרתי לך אינו תאוריה, הוא מעשי לגמרי. אני נמצאת בסיטואציות אלה לעיתים כשאני מרוחקת מהבית לפעמים מרחק של שעתיים נסיעה.זה יכול לקרות אפילו כמה פעמים בשבוע. כשמגיע טלפון כזה, אני מעבירה את השליטה על המצב שם, על הילד,או על המבוגר שנמצא שם גם אם הילד עושה שם "רעש גדול"... ולא עלי. אני לא יכולה לעשות שם כלום.אין לי סבתא וסבא, משום צד. אין בייביסיטר, הם למדו להגן על עצמם, ולדאוג לעצמם, וכך הם גם לומדים מה לעשות במצבי לחץ ממני... הלחץ נמצא בראש, רק בראש, מה שבאמת יש בשטח זה לטפל בילד חולה שקצת אולי נבהל וגם מתגעגע... אלה התשובות שלי, מתוך המון מצבים שלי, לא יודעת אם אלה תשובות "ברורות" לגבייך. יום נהדר

 

[יונית א]

הדילמה הנשית הקלאסית

ובעיניי אין לכך משמעות אם את עובדת עצמאית, שכירה מהבית או בארגון גדול. למרות, שכאשר את עצמאית הדילמה חדה יותר, וכאשר הילד נמצא גם במיטה בחדר הסמוך המציאות קשה יותר. אני הולכת אחרי הבטן שלי. אם הילד שלך זקוק לך, או את חשה שהוא זקוק לך- (ולא חשוב אם זו המציאות האובייקטיבית או התפיסה שלך) אני מפעילה משיבון- הודעה מוקלטת, ומתפנה לצרכים שלו (או שלי-כלפיו). הלקוחות לא יברחו- גם בעוד שעתיים-חצי יום, הלקוח יוכל לפנות אלייך, במיוחד שאת מטפלת בפלח שוק מאד יחודי ולא עם תחרות גדולה (בנתיים). אני חושבת שיותר מכובד, לא לענות, או לענות ולאמר -אני כרגע לא פנויה אתקשר אליך בהמשך היום,מאשר כן לענות וכן לנסות להתייחס ללקוח ,כאשר הראש שלך נמצא באי שם. יתרה מזאת, אני מפעילה את המשיבון לעיתים, גם כשאני זמינה טכנית כי אני רוצה לשלוט בלוח הזמנים שלי-מתי עונה ללקוח, מתי עובדת עם עצמי ומתי מכינה חנוכיות מחימר עם הילדים. ככה אני חוזרת אל הלקוח בטווח זמן מהיר, אבל בזמן שמתאים ונוח לי.

 

[motyka]

ילדים על הראש או כזנב

האם ילדים יושבים כעול על הראש וגורמים לכאבי ראש, ותחושה של לחץ? או שהם שייכים אלי כמו זנב, להיכן שאני הולך הם אחרי, ומה שאני מחליט משפיע גם עליהם?

 

[ש ח ר של י ו ם חדש]

מוטי../images/Emo12.gif

אתה רציני? אתה רוצה לפתח דיון פילוסופי-הגיגי בנושא ילדים לאנשים עובדים, או ילדים בכלל? פרט, נמק, הסבר והדגם.

 

[motyka]

האם יש הבדל בגישה בין גברים לנשים?

משיחות עם אנשים, נדמה לי שרוב הנשים מתייחסות לילדים כאילו וישבו על ראשן, עול, לחץ, מחוייבות, עצירת קריירה, התחשבות בכל החלטה (כולל היכן יגורו). ואילו הגברים מכשכשים בזנבם (בילדים) בשמחה, וממשיכים הלאה תוך גישה שמה שיקרה לי יקרה לילדי, אם אתליח בעיסוק - יהיה להם טוב יותר. אם אכשל - יהיה אוכל מינימלי ולא יהיו בגדי מותג.

 

[ש ח ר של י ו ם חדש]

לא מזדהה לחלוטין עם מה שאתה כותב

מוטי. הילדים שלי הם האושר של חיי. מעולם ולעולם לא אקרא להם עול. יש להם מקום של כבוד בחיים שלי והם מבחינתי שווים כל קריירה וכל דקה של הצלחה בעבודה. אף על פי כן, אני מצליחה לעבוד במשרה מלאה וגם להתפקד כהורה מחנך ראשי בבית, כי בעלי עובד יותר שעות ממני, ומחוץ לבית, וגם מהווה אוזן קשבת ותומכת לכל דבר ועניין. בעלי לא רואה בילדים עול וגם לא זנב "קרציה" כמו שאתה מגדיר את זה. גם מבחינתו, ילדים שווים הכול, והוא מוצא פנאי עבורם בכל עת. הם מעולם לא מהווים אבן-ריחיים לצווארו. ובגדי מותג זה לא מושג שאנחנו מחנכים לפיו, בביתנו-אנו. בברכת "ילדים זה שמחה", אסיים כאן. חנוכה שמח.

 

[monicala]

סבוב אחרון ופרידה

נתון: ילד חולה, אמא ממוצעת, לקוחות. מסקנות (תוך דילוג על שלבי ההוכחה): אם הילד מאוד חולה, יתכבדו הלקוחות וימתינו. אם הילד קצת חולה: תתכבד האמא ותעשה את עבודתה על הצד הטוב ביותר. אם יש אבא בסביבה: תטיל עליו האמא חלק ממטלות הטיפול. אם יש סבתא - גם טוב. יסורי מצפון: בילט אין. היו ויהיו. טרם נמצא מודל שפותר את כל הבעיות המתעוררות בחיים ובחיי המשפחה הפמיניסטית. תודה שטסתם אתי, הנשר מזמן נחת בשלום

 

[owolf10]

מה עושים?

זו שאלה שנתחבט בה כל חיינו כאמהות ומה שלא נעשה, תמיד נשאר עם רגשי אשמה. בכל אופן, אני מעדיפה לענות ללקוחות: אני כרגע באמצע פגישה/שיחה וכד', אחזור אליך מאוחר יותר. מקווה שהילד הבריא בינתיים, ורגשות האשמה נרגעו.