דתל"ש
פרשת קרח סיפורו של אף
קריאה מדוקדקת בטענות של דתן ואבירם, מעלה תמיהה על עורך הפרשיות: מדוע קטע פיסקה בת שני פסוקים לשניים, ע"י "שני"? בתחילת הפיסקה כתוב - "ויאמרו: לא נעלה! המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר". ובהמשך- "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו, ותתן לנו נחלת שדה וכרם, העיני האנשים ההם תנקר- לא נעלה". כלומר, יש כאן כלל, פרט וכלל.
הכלל הוא- לא נעלה. והפרט- השוואה בין מצרים כארץ זבת חלב ודבש ממנה הגענו, אל ארץ זבת חלב ודבש אחרת, ארץ ישראל, שהובטחה לנו אך אליה אין אנו אפילו מתקרבים.
והנה, עריכת הפרשה לשבעה עולים בשבת, קטעה את הנאום האופוזיציוני- ממש באמצע!
אני זוכר שכקורא צעיר בתורה, התקשיתי מאד בהתחלת "שני", שכן האף שבתחילת הפסוק השני, מוטעמת בפזר. נסו נא לומר "אמן אף" עם פזר ותראו עד כמה קשה המינעד הזה לקורא המתחיל! נדמה לי שההסבר האפשרי לחלוקה הזו, שחילק עורך הפרשה, טמון אכן במילה אף.
בעברית יש למילה אף מספר רב של מובנים, וצריך על פי ההקשר לנסות ולהבין למה הכוונה:
1. גם: "הנך יפה דודי אף נעים".
2. כעס: "ויתשם ה' מעל אדמתם, באף ובחימה ובקצף גדול".
3. למרות: "האף אמנם אלד, ואני זקנתי".
4. שלילה: "אף אחד לא קם".
5. חוטם: "אף להם ולא יריחון".
6. פני האדם: "אפך כמגדל הלבנון".
ועוד... ויש גם שימושים רבים בהשאלה – דחף את האף; עם האף באדמה; ארך אפיים; ועוד ועוד.
ובחזרה לשני הפסוקים שלנו: אונקלוס מתרגם אף = ברם. או בעברית שלנו- אולם. אבל.
הפירוש שלו עושה סדר בשני הפסוקים, וגם מסביר מדוע עורך הפרשה קטע את דבריהם באמצע!
על פי פירושו של אונקלוס לא רק שדבריהם של דתן ואבירם מתחילים ונגמרים ב – לא נעלה, אלא גם הטענה עצמה, הפרט, מחולקת לשניים בצורה סימטרית, הגיונית, ולכן מרושעת. ובין שני החלקים, חציצה – "כי תשתרר עלינו גם השתרר": כלומר, הוצאתָ אותנו מארץ מצרים, ארץ זבת חלב ודבש, אבל לא הבאתָ אותנו לארץ זבת חלב חדשה (= כנען). על פי הפירוש הזה, שבעל דעת מקרא מצדד בו, המבנה של הפסוק השני צריך להיות: אף לא הביאותנו אל ארץ זבת חלב ודבש ותתן לנו נחלת שדה וכרם... ואז ההקבלה לפסוק הראשון אפילו ברורה יותר: המעט- אף לא. כי העליתנו- לא הביאותנו. במדבר- נחלת שדה וכרם.
נדמה כי ההפסקה שכופה עלינו הקריאה בבית הכנסת, ע"י עליית הלוי לקריאה, מדגישה מצד אחד את ההקבלה ההופכית שבין שני הפסוקים, ומצד שני מאפשרת גם ביקורת על הצורה שבה נקטו דתן ואבירם בנסיונם לקעקע את מנהיגותו של משה.
פרשת קרח סיפורו של אף
קריאה מדוקדקת בטענות של דתן ואבירם, מעלה תמיהה על עורך הפרשיות: מדוע קטע פיסקה בת שני פסוקים לשניים, ע"י "שני"? בתחילת הפיסקה כתוב - "ויאמרו: לא נעלה! המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר". ובהמשך- "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו, ותתן לנו נחלת שדה וכרם, העיני האנשים ההם תנקר- לא נעלה". כלומר, יש כאן כלל, פרט וכלל.
הכלל הוא- לא נעלה. והפרט- השוואה בין מצרים כארץ זבת חלב ודבש ממנה הגענו, אל ארץ זבת חלב ודבש אחרת, ארץ ישראל, שהובטחה לנו אך אליה אין אנו אפילו מתקרבים.
והנה, עריכת הפרשה לשבעה עולים בשבת, קטעה את הנאום האופוזיציוני- ממש באמצע!
אני זוכר שכקורא צעיר בתורה, התקשיתי מאד בהתחלת "שני", שכן האף שבתחילת הפסוק השני, מוטעמת בפזר. נסו נא לומר "אמן אף" עם פזר ותראו עד כמה קשה המינעד הזה לקורא המתחיל! נדמה לי שההסבר האפשרי לחלוקה הזו, שחילק עורך הפרשה, טמון אכן במילה אף.
בעברית יש למילה אף מספר רב של מובנים, וצריך על פי ההקשר לנסות ולהבין למה הכוונה:
1. גם: "הנך יפה דודי אף נעים".
2. כעס: "ויתשם ה' מעל אדמתם, באף ובחימה ובקצף גדול".
3. למרות: "האף אמנם אלד, ואני זקנתי".
4. שלילה: "אף אחד לא קם".
5. חוטם: "אף להם ולא יריחון".
6. פני האדם: "אפך כמגדל הלבנון".
ועוד... ויש גם שימושים רבים בהשאלה – דחף את האף; עם האף באדמה; ארך אפיים; ועוד ועוד.
ובחזרה לשני הפסוקים שלנו: אונקלוס מתרגם אף = ברם. או בעברית שלנו- אולם. אבל.
הפירוש שלו עושה סדר בשני הפסוקים, וגם מסביר מדוע עורך הפרשה קטע את דבריהם באמצע!
על פי פירושו של אונקלוס לא רק שדבריהם של דתן ואבירם מתחילים ונגמרים ב – לא נעלה, אלא גם הטענה עצמה, הפרט, מחולקת לשניים בצורה סימטרית, הגיונית, ולכן מרושעת. ובין שני החלקים, חציצה – "כי תשתרר עלינו גם השתרר": כלומר, הוצאתָ אותנו מארץ מצרים, ארץ זבת חלב ודבש, אבל לא הבאתָ אותנו לארץ זבת חלב חדשה (= כנען). על פי הפירוש הזה, שבעל דעת מקרא מצדד בו, המבנה של הפסוק השני צריך להיות: אף לא הביאותנו אל ארץ זבת חלב ודבש ותתן לנו נחלת שדה וכרם... ואז ההקבלה לפסוק הראשון אפילו ברורה יותר: המעט- אף לא. כי העליתנו- לא הביאותנו. במדבר- נחלת שדה וכרם.
נדמה כי ההפסקה שכופה עלינו הקריאה בבית הכנסת, ע"י עליית הלוי לקריאה, מדגישה מצד אחד את ההקבלה ההופכית שבין שני הפסוקים, ומצד שני מאפשרת גם ביקורת על הצורה שבה נקטו דתן ואבירם בנסיונם לקעקע את מנהיגותו של משה.
