דתל"ש

[yoelnd]

דתל"ש

פרשת וארא ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה (ו,ט)
לאחר שמשה מביא את בשורת הגאולה לבני ישראל: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם... ולקחתי אתכם לי לעם..." מציינת התורה שבני ישראל לא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה.
חלק מהפרשנים מיחסים את הקושי של העם לשמוע למשה – לשעבוד הפיזי, ומרחיבים את הפרשנות אודות מצוקתו של האדם הפרטי.
לדוגמא רש"י: "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה".
הרמב"ן: "כאדם שתקצר נפשו בעמלו ולא ירצה לחיות רגע בצערו שירוח לו אחר כך".
כן ה'כלי יקר': "כאיש מבוהל, על כן לא יכלו להוציא מן הפה תשובתן אליו, שהיה להם להשיב איך נצא בלא רשות המלך".
ניתן להרחיב ולומר שכשם שאדם הנתון במצוקה אישית גדולה אינו יכול לגאול עצמו אלא בעזרת גורם חיצוני- כך בני ישראל במצרים. במשך שנות הגלות הארוכות, לא עלה בידי העם להצמיח מתוכו מנהיגות משמעותית שתסית ותגבש למרד, והוא ניזקק לאישיות מבחוץ, למשה, שיבוא, יזדהה עם סבלם, ויעורר את תשוקתם לפרוק את עול המשעבד.
'אור החיים' מסביר את מצוקת בני ישראל מזווית אחרת: "שלא היו בני תורה, לא שמעו ולזה יקרא 'קצר רוח' כי התורה מרחבת ליבו של אדם".
סבי הרב זאב ברוידא, שעלה מרוסיה לארץ ישראל בימי סטלין והתפרנס כחנווני בירושלים, כתב את ספרו 'פעמי הגאולה'- בו הסביר את גלות מצרים מתוך חווית הגלות האישית שלו, וכחלק מהמארג ההיסטורי האופייני של עם ישראל. וכך כתב:
"קצרה רוחם של בני ישראל בשל העבודה הקשה. שבתם בארץ מצרים לא ציער אותם, אלא העבודה הקשה. אחת הרעות שהביאה הגלות על עם ישראל היא אהבתו של האדם מישראל למולדתו השניה והתקשרותו אליה בעבותות אהבה, ללא רצון להנתק ממנה... גלות אינה תופעה של שעבוד גופני בלבד, אלא אף נפשי, ואכן שעה שהשעבוד מעמיק לכרסם בנבכי הנפש או אז לא מרגיש האדם ברעת השעבוד, ולא עוד אלא שרוצה בחיי שעבוד וכל משאת נפשו למלא רצון אדוניו וטובת ארץ מולדת אדוניו בלבד לנגד עיניו... תחילה באו בני ישראל ל'גור בארץ' ולא היה בדעתם להשתקע ולאחר מכן : 'וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד' (בראשית מז,כז). סבורים היו שארץ מצרים הפכה לארצם שלהם".
האם דומה גלות מצרים לגלויות אחרות שעברנו או שמא שונה בתכלית?
להבדיל מגלות ראשונה זו, גלויות נוספות שעברו על עם ישראל מאוחר יותר הגיעו לאחר שהיה לעם את התורה והמקדש – אוצר רוחני שגיבש ואיחד אותו, וכן לאחר שחווה עצמאות מדינית בארץ ישראל. נדבך נוסף לחוזקו של עם ישראל בשלב מאוחר יותר היו דברי הנביאים שניבאו אחרית אופטימית ומבטיחה לאחר ימי הגלות הקשים והפיחו תקווה בלבבות למשך דורות.
מה קורה בתקופת בית שני בארץ ישראל ביחס לכובש או למשעבד?
תחילה מורד העם בכובש היווני ומקים מדינה חשמונאית עצמאית שמחזיקה מעמד במשך כמאה שנים. לאחר מכן אינו משלים עם הכיבוש הרומי ומרידות אקטיביות פורצות כנגד השלטון. יוסף בן מתתיהו שם בפי טיטוס דברים המופנים כלפי המורדים: "מאז ומקדם, מעת שפומפיוס כבש אתכם לא חדלתם מלהתמרד ועכשיו הכרזתם מלחמה גלויה נגד הרומאים" (מלחמת היהודים ו.ו.ב). מרידות אלה נמשכות ברצף של למעלה ממאה ועשרים שנה – מתחילת הכיבוש הרומי ועד המרד הגדול שבסיומו נחרב המקדש. וכך כתב יוסף בן מתתיהו על מובילי המרד: "אולם אהבת החרות שאין לנצחה מצויה אצלם ...(קדמוניות יח,23)".
בדברי אלה ניסיתי להסביר מדוע לא בערה בלב העם אותה אהבת חירות בהיותם במצרים.
כיום אמנם אין אנו זקוקים למרידות בשלטון זר, אך חשוב לנו לשמור על דמותה וצביונה של המדינה, שלא נהיה אנו משעבדים אחרים ונזכה לחיות כ 'בני תורה המרחיבה לבו של אדם' (אור החיים לעיל). מי ייתן ונדע להקשיב לזרמים המגוונים שבתוכנו ונשכיל ליצור 'מרכז רוחני' לאחווה אנושית ברוח חזון הנביאים.

 

[מיקי*]

קריאת השבוע - פרשת וארא

אמת ואמונה

"וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְדֹוָד". פסוק זה, שהוא הפסוק הראשון בפרשתנו, מהווה הקדמה חשובה לפסוק הבא אחריו שממנו לקוח שמה של הפרשה: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ"ל שַׁדָּ"י וּשְׁמִי יְדֹוָד לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". בשני הפסוקים האלה, הקב"ה נקרא בשלושה שמות שונים: אֱלֹקים, יְדֹוָד, אֵ"ל שַׁדָּ"י. ולאמיתו של דבר, כשאנו מתבוננים קצת בהקשרם של הדברים, היינו בתחילת העניין שפסוקים אלו מהווים להם המשך, שם מופיע עוד שם קדוש: וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְדֹוָד וַיֹּאמַר אֲדֹנָ"י לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי:

הריבוי הזה כלל אינו מקרי ואיננו תוצאה של "סגנון ספרותי תנכ"י". הכרת שמו של הקב"ה הפועל בהיסתוריה הוא בעצם הנושא המרכזי שבכל הסיפור של יציאת מצרים, ואולי אפילו של כל התורה כולה. נזכור שכבר בסנה זאת היתה אחת משאלותיו של משה על עצם שליחותו, טרם הסכים לקבל אותה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹקִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם". וזאת תהיה גם שאלתו של פרעה וטענתו במפגש הראשון בינו לבין משה ואהרון: "וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְדֹוָד אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְדֹוָד אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְדֹוָד וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ". והדברים נאמרים מפורשות בתורה לקראת סוף פרשתנו: "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ, וגו', וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ".

גילוי שמו ית' בארץ, זאת היא המטרה. הקושי שבדבר נובע מכך ש-"אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ". שכלו של האדם פועל בצורה השוואתית. על ידי השוואת הבלתי ידוע לידוע כבר, אנו מצליחים להתגבר עליו. ובתהליך של השוואה והבחנה, בחלוקת הצד השווה והצדדים שאינם שווים, אנו בונים בשכלנו דגמים של המציאות על ידי פירוק והרכבה תדירית של הגורמים השונים המהווים ביחד את התמונה הדמיונית של המציאות כפי שאנו מתארים אותה לעצמנו.

אבל בדרך זו, אין שום אפשרות להגיע לידיעת ד'. כי "מי כמוך באלים". בדרך זו, שכלו של האדם יכול רק להגיע לאלליות ולא לאלהו"ת אמת. ועל זה אמר הנביא: "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה" וגם "לְמִי תְדַמְּיוּנִי וְתַשְׁווּ וְתַמְשִׁלוּנִי וְנִדְמֶה". ופירש הרד"ק: "אל מי תוכלו לדמות אותי שאהיה אני נדמה לאותו הדבר ואשווה לו כי לא תוכלו לדמותי בדבריכם אם לא בשכל ובעבור דמיונכם לא אשווה אני". לכן, לא היתה באמת שום אפשרות שפרעה יבין מה משה ואהרון רוצים ממנו, ותגובתו "לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו" היתה טבעית והגיונית. והיות ומשה הבין זאת, הוא בא אל הקב"ה ושאל "לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?"

את התשובה לשאלה זו, אנו כבר מכירים, כי אנחנו כבר קראנו את המשך הסיפור: "וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ". וזאת אומרת שלנו, כאשר אנחנו, במציאות העכשווית בה אנחנו נמצאים, מתמודדים עם אותה הבעיה, להבין את מה שמתרחש בהיסתוריה שלנו, ואיך הקב"ה מנהיג ומנהל את עולמו, יש יתרון על משה רבנו: לנו יש כבר הסיפור של התורה המסביר את הדבר. זה כבר קרה בעבר. אבל משה נתקל בזה בפעם ראשונה בהיסתוריה ואין לו סימוכין למה להשוות את מה שקורה. הקב"ה צריך להסביר לו איך עוברים מן המציאות של "א-ל שד-י" למציאות של "אני ד'". מן המציאות של ההבטחה למציאות של קיום ההבטחה. אין זה אך ורק ענין של אמונה. אין זה רק ענין של אחיזה של אותה אמונה במציאות. תוכן האמונה וטיבה תלויים בידיעתנו מי הוא המבטיח ומי הוא המקיים. כלפי פרעה, תשובתו של משה לשאלה "מי הוא ד' אלקי ישראל" היתה "אלקי העברים". אם תסכים למאמץ הנדרש כדי להכיר מי הם העברים, תקבל מכך מושג על מי הוא אלקיהם. לא במה או במי הם מאמינים, שזהו רק התוכן השכלי, המצומצם והמצמצם, אלא איך הוויתם מגלה את הוויתו. וכלפי ישראל עצמם, התשובה לאותה השאלה היא "אברהם, יצחק ויעקב". זו היא המשמעות של המימרא הידועה "האבות הם הם המרכבה". במצרים, היה צורך בעשר המכות שסיפורם מתחיל בפרשתנו כדי להגיע לאותו הגילוי. זו היתה שליחותו של משה. כי הוצאת ישראל ממצרים היא לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו וכפי שאומר הפייטן: "אפס בלתך גואלנו לימות המשיח ואין דומה לך מושיענו לתחית המתים". הקב"ה הוא הגואל והוא המושיע. אבל כדי שגאולתו וישועתו יהפכו למציאות, צריך השתתפות מלמטה. האמונה, במובן זה, איננה הביטחון שמה שהוא הבטיח יתממש. האמונה היא לא דבר שבמחשבה או בלב בלבד.
היא התנהגות. התגייסות. להאמין, זה להפעיל, היינו לפעול כדי שהאמת תהפך למציאות. זו היתה - זו היא - דרכם של האבות. הגאולה מובטחת לבני האבות. וזהו בעצם התנאי היחידי: להצליח להפוך להיות הבנים שעבורם נתנה ההבטחה כדי שיתקים "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה".

שבת שלום

 

[רוזהלי]

מיקי

ויישר כח

 

[רוזהלי]

yoelnd

ויישר כח