דתל"ש

[yoelnd]

דתל"ש

פרשת צו- שבת הגדול מי רשאי לברך "שלא עשני עבד"?
"'והלוחות מעשה א-להים המה והמכתב מכתב א-להים הוא חרות על הלוחות' אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (מסכת אבות, פרק ו')

האמנם? האין בן חורין כמי שעוסק בתורה? התורה מטילה על האדם מערכת של מצוות וחובות, איסורים והגבלות. לא בכדי אנו מכנים מערכת חוקים זאת בשם "עול מצוות". מדוע אם כן, סבור התנא כי העוסק בתורה, הוא בן החורין האולטימטיבי?

הגמרא במסכת מנחות (דף מג, ב) עוסקת בנוסח ברכות השחר וקובעת כי ברכת "שלא עשני עבד", אותה אנו רגילים לברך בכל בוקר, הינה גלגול מאוחר המחליף ברכה קדומה המוכרת לנו מן המקורות התנאיים – ברכת "שלא עשני בור". מה בין בורות לעבדות? בהשקפה ראשונה קשה למצוא קשר בין הדברים, מה הקשר בין חכמתו של אדם, לבין היותו משועבד ביד אחרים? וכי לא ייתכן עבד חכם או בור בן חורין? עם זאת, במבט מעמיק יותר נראה ששורש העבדות ושורש הבורות חד הם.

מיהו בור? בורות איננה פונקציה של ידע כללי או של מנת משכל. בור איננו מי שלא יודע, אלא מי שאינו רוצה לדעת, מי שאינו תר אחר הידע ולא מנסה לרכוש אותו. המפתח לחכמת האדם אינו ביכולתו של האדם לתת תשובות אלא ביכולתו לשאול שאלות. הבור, הוא למעשה האדם שאינו שואל שאלות.

מיהו עבד? כל אדם מחויב לחוקים, לערכים, לנורמות ולכללים. מתי מחויבות שכזו הופכת את המחויב לה לעבד ומתי נשאר הוא בחזקת בן חורין? החייל המציית למפקדו, הנהג הנוסע כחוק ואף בן המשק הנאמן לתקנון הקיבוץ כולם עשויים להיחשב כ"עבדים". כל אימת שהאדם מטיל ספק ושואל את עצמו האם לקיים את החובה המוטלת עליו, הינו בן חורין לכל דבר. ברגע שבו יחדל מלשאול שאלות, הרי שהפך לעבד נרצע. העבדות, אם כן, בדומה לבורות, הינה מציאות שבה אין האדם שואל שאלות.

יסוד היסודות של לימוד התורה הוא הקושיא המתמדת. הטלת הספק, הבירור המעמיק והבחינה המחודשת. "בית מדרש" כשמו כן הוא – בית לדרישה, לשאלה ולבקשה. מי שאינו שואל שאלות, לא יכול ללמוד תורה ומי שלומד תורה בהכרח שואל שאלות. מן הטעם הזה, "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" ומי שאינו עוסק בתורה, הוא הבור והוא העבד.

ליל הסדר הוא לילה של שאלות. הוא נפתח בארבע קושיות, וכל ההגדה אינה אלא ניסיון להשיב על קושיות אלו. הגמרא במסכת פסחים (דף קטז, ע"א) קובעת ש"אפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח - שואלין זה לזה" ואפילו מי שמסב לבדו "הוא שואל עצמו".

כדי להיות בני חורין חובתנו לשאול שאלות, ברגע שנחדל מכך, נהפוך לבורים וממילא לעבדים. העבד, פטור מרוב המצוות ועל הבור אמרו חז"ל "שאין בור ירא חטא". בכדי שנוכל לקבל תורה, עלינו לחדד היטב את מיומנות שאילת השאלות. או אז נזכה למעלה הגדולה של "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".

 

[מיקי*]

קריאת השבוע - פרשת צו-שבת הגדול

תודה - על חמץ

(ז) וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ד' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ: (ח) וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַד': (ט) וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ: (י) לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם:
פסוקים אלו שבפרשתנו הקשורים למנחות מדגישים באופן מובהק את שתי המצוות המרכזיות - עשה ולא תעשה - של חג הפסח, חג המצות בלשון התורה. אלא שבפסוקים אלו לא מדובר בחג הפסח דוקא אלא בכל השנה. הם מתווספים למכלול הפסוקים האוסרים חמץ בקורבנות, במנחות ובקטורת, כגון: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַד' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַד'".

אמנם, לכלל זה יש גם יוצא מן הכלל. בתום ספירת העומר, בשבועות, מביאים את הביכורים: "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַד': וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לד' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לד'" זאת אומרת שעלנו למצוא את הכלל שיכלול את שני המימדים האלו ולא להשאיר את העולם כביכול מחולק בין עקרונות הסותרים זה את זה.


מסביר הרמב"ן: "חמץ תאפינה - צוה הכתוב שתהיינה חמץ, לפי שהם תודה לשם כי חוקות קציר שמר לנו, וקרבן התודה יבוא על לחם חמץ. ואולי אסור החמץ מפני שירמוז אל מדת דין, כי נקרא "חמץ" כאשר יקרא היין אשר יקהה חומץ יין וחומץ שכר (במדבר ו ג), והלשון נגזר מלשון מעול וחומץ (תהלים עא ד), כי נגזל מהם טעמם ולא יאכלו, וכן כי יתחמץ לבבי (שם עג כא), יכעוס ויאבד טעמו ממנו. ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד, לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים, וכן לא יבאו מן הדברים המתוקים לגמרי כגון הדבש, רק מן הדברים המזוגים, כאשר אמרו בבריאת העולם (ב"ר יב טו) שיתף מדת רחמים במדת הדין ובראו. והנה בחג השבועות שהוא יום מתן תורה יביא הקרבן בדין תודה, כי הוא יום העצרת, והמשכיל יבין. וזה סוד מה שאמרו רבותינו (ויק"ר ט ג), כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל לעולם וכו', כי בו מצה וחמץ, כענין בעולם הבא":

הרי שהיינו עלולים לחשוב שפסח מציין מצב אידאלי אשר בו מצליחים להרחיק לגמרי את היצר הרע הנמשל לשאור שבעיסה כדי שישאר רק טוב, סולת נקיה ללא פסולת. מצב אידאלי שהוא נוהג כל הזמן בבית המקדש שגם שם נוהג הכלל "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַד'". וכמו שאנו אומרים במה נשתנה: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה." וכפי שהשתחררנו בפסח מן האויב החיצוני, כך עלינו להשתחרר גם מן האויב הפנימי כדי ששום דבר לא יפריע לרצוננו לעשות את רצונו כתפילתו הידועה של רבי אלכסנדרי: "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות; יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם."

אמנם יש גם גירסה אחרת האומרת: "יהר"מ שתכניעם מלפנינו ומאחרינו" והיא ההצלה מידם כאשר ידנו על העליונה ואין אנו נתונים בידיהם. האמת הצרופה איננה לא בקיצוניות של החִמוץ הגמור או של המתוק ביותר אלא במה שבו הצליח מיזוג ההפכים ושיתופם יחד. כפי שאנו אומרים בקריאת שמע: "בכל לבבך - בשני יצריך" שהכוחות השייכים למרץ החיים במלוא תוקפם ישמשו גם הם את רצונו ית' כקריאתו של רבי יוחנן לריש לקיש "חילך לתורה". אחרת היה נדמה כאילו יש חלילה שתי רשויות ושלא הוא ית' יוצר הגוף עפר מן האדמה אלא רק בורא כל נשמה.

הרע שביצר הרע הוא לא בא מן הטבע בתור שכזה. הוא לא רע בגלל שהוא שייך לגוף. הוא רע דוקא כשהוא מתנתק מכלליות האדם וכביכול פועל נגדו בשאיפתו לספק צרכי היצר עצמו ולא צרכי האדם שיצר זה משמש, שזו בחינת "עבד כי ימלוך". הקיצוניות עליה מדבר הרמב"ן היא היציאה מחוץ לתחום. כמו כן שאלת הרשע היא באמת שאלה עניינית וחשובה. לא על תוכן שאלתו מוכיחים אותו אלא על כך שהוציא את עצמו מן הכלל וזו היא גדרה של הכפירה בעיקר. לזאת בא קורבן תודה על חמץ כי הוא בא מתוך שלמות של אחוד כל הכוחות המאפשר את השמחה האמיתית של קרבת אלקים: "אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ד': לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה וּלְסַפֵּר כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ"!

שבת שלום
וחג פסח כשר ושמח!