דתל"ש

yoelnd

New member
דתל"ש

פרשת תזריע-מצורע וביום השמיני ימול בשר ערלתו
בדיחה ישנה מספרת על יהודי אחד שהחליט, לא עלינו, להמיר דתו. הכומר הסכים להטבילו לנצרות בתנאי שלעולם לא יאכל דג בערב שבת כמנהג היהודים. המומר הסכים והכומר ערך את הטקס: שפך על היהודי מים והכריז שמעתה הוא נוצרי. באחת השבתות ביקר הכומר את המומר בביתו וראהו אוכל דג! "הרי הבטחת לי!" הוא זעם, והיהודי הרגיעו: "הכל בסדר, זה לא דג! שפכתי עליו מים והכרזתי שהוא עוף...".
לעומת הקלות שבה אפשר להפוך לנוצרי, מבחני הכניסה ליהדות הם קשים ותובענים מאד!
בשנה האחרונה נכנסתי למסגרת הוראת גרים. אני מחזיקה את הקלסר הענק שעליהם ללמוד לקראת הגיור (שמהווה רק קומץ ממה שעליהם לדעת), אני מלווה אותם בתהליך הארוך והקשה ומעריכה מאד את המוטיבציה וההתמדה שלהם. זה לא פשוט כלל!
התהליך הארוך והמורכב הזה נועד לוודא שהגר אכן מודע למלוא המשמעות של השינוי שהחליט לקבל על עצמו. בסופו של תהליך לגר הזכר גם מחכה ברית המילה. חווית המילה וההקרבה הנדרשת מלווה את הגר עצמו, אך לא רק הוא עובר מילה – כל תינוק יהודי עובר ברית מילה ובמקרה הזה לא הוא עצמו אלא המשפחה שלו חשה את תחושת ההקרבה. אכן, חז"ל עמדו על הדמיון בין דיני ברית מילה לדיני קרבנות (מותר להקריב בהמה מהיום השמיני ללידתה - המילה נעשית ביום השמיני ללידה. דם הקרבן מכפר – דם המילה מכפר).
הקב"ה היה יכול לצוות אותנו על מעשה פחות מכאיב שיסמל את הברית שלנו איתו, אך הוא בחר במעשה המילה שדומה לקרבן ובכך העביר לנו מסר ברור אודות החיים היהודיים: כל דבר משמעותי בחיים הוא גם תובעני! היהדות היא מערכת חיים משמעותית ולכן היא תובענית מאד! לא קל להצטרף לעם היהודי, וגם ההמשך אינו משימה פשוטה כלל...

הרמב"ם מחדד ומדגיש שמצוות המילה איננה בגלל אברהם אבינו! היהדות איננה סתם פולקלור, היא איננה רק זכר למה שהיה. אנחנו מקיימים את הברית בגלל הפסוק בפרשת "תזריע": "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". אמנם אומרים בטקס הברית שאנחנו מכניסים את הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו, אבל לא המעשה שלו קבע את הציווי. מה שמחייב אותנו אינו הזיכרון של מה שהיה או מה שעשו אבותינו אלא הציווי המפורש, ובכך אנחנו בעצם כורתים את הברית כל פעם מחדש ומתחברים לאותו שגב של אברהם בברית הראשונית.

מה עניין "היום השמיני"? למה הברית מתרחשת דווקא ביום השמיני? העניין אינו ברור לי באופן אישי אבל אולי ניתן להסביר זאת כך:
בעולם ישנם 6 צדדים (למעלה, למטה, ימין, שמאל, קדימה, אחורה). זה הטבע, זו המציאות וגם העולם נברא בשישה ימים. הנקודה השביעית היא זו הנותנת את הקדושה שבתוך הטבע. כמו למשל השבת שבאה אחרי 6 ימי חול והיא זו הנותנת לעולם את הקיום.

הספרה 8 היא הספרה של הסוד, של המציאות שמעל לטבע, איפה שההיגיון נגמר, כמו בדוגמא של 8 הבגדים של הכהן הגדול, או בדוגמא של נס חנוכה – השמן שהספיק לשמונה ימים. ברית המילה ביום השמיני מצטרפת לרשימה זו.

בכל דבר שאנחנו עושים בחיינו היהודיים, בכל מצווה, בכל פעולה – עלינו לזכור תמיד את המשמעות של "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". אנחנו לא עושים סתם, הכל נעשה במסגרת מציאות עולמו של הקב"ה, אליו ולכבודו מכוון, גם אם הדבר לא מובן לנו והוא נמצא מעבר להיגיון. .

כשמתקבל הגר לעם היהודי הוא כבר יודע ומבין בזכות הלימוד המעמיק, לאן הוא נכנס. גם התינוק הקטן מרגיש זאת כבר מהימים הראשונים לחייו בעת כניסתו לבריתו של אברהם אבינו.
 

מיקי*

New member
קריאת השבוע - פרשת תזריע-מצורע


לשון הקודש ולשון הרע

השם של פרשתנו – פרשת מצורע – הינו בעייתי, כמו הפסוק שממנו הוא נלקח: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתו וגו'". עיקר עניו טומאתו של המצורע נמצא בפרשת תזריע וכפי שמשתמע מהפסוק, פרשתנו עוסקת, בחלקה הראשון, דוקא בטהרתו. אבל אם הוא הגיע לשלב שבו הוא מטהר, זאת אומרת שהוא כבר איננו "מצורע". אם כן נראה כאילו יש בפסוק וכתוצאה בשם הפרשה תרתי דסתרי. אם הוא מצורע זה לא יכול להיות יום טהרתו, ואם זה יום טהרתו, הרי שהוא כבר איננו מצורע?

או שמא עלינו להבין שכשם שטומאתו של המצורע, כפי שזה מוכח גם בענין צרעת הבית בהמשך פרשתנו, איננו דבר עובדתי אשר מופיע באופן אוטומטי כמו למשל טומאת מת, אלא תלויה היא בקביעת הכהן, כך גם מי שטימא אותו הכהן נשאר בגדר מצורע עד שאין הכהן מכריז עליו שהוא נרפא, או ליתר דיוק כדברי הפסוק "נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ". כבר עסקנו בשנה קודמת בשלושת הכינויים "מצורע – צרוע – מטהר" המצביעים על שלבי חזרתו של מי שהיה טמא וחוזר עתה לאיתנו.

רק נזכיר כאן שהתארים האלו מראים לנו דרך צורתם הדקדוקית שלא מדובר בענין מציאותי אובייקטיבי אלא בהשפעתו של עניין רוחני-מוסרי על המציאות האובייקטיבית. נוכחותנו בעולם מתבטאת דרך שלוש בחינות שהן מחשבה דיבור ומעשה והדיבור נמצא כמתווך ביו המחשבה והמעשה, או במילים אחרות, הדיבור הינו מקום המפגש בין הרוח והחומר. הדיבור, כדי להיות קיים במציאות משתמש בחמשת מוצאות הפה, זאת אומרת שמבחינה זו תלוי הוא בגשמיות. יחד עם זאת, מוצאות הפה הם רק הכלים של הדיבור, אבל תוכנו הינו לגמרי בלתי גשמי.

אולי זאת דוקא כוונת חז"ל בקביעתם שאם צריכים אנו לתת איזו הגדרה למהותו של האדם, הרי הוא "החי המדבר". המצורע חטא דוקא נגד הדיבור שהרי הצרעת היא כידוע תוצאה – עונש, אבל תוצאה – של לשון הרע. זאת אומרת שהמצורע חטא באדם במה שהוא אדם, נגד צורתו המיוחדת של האדם. הוא השתמש לרעה בלשון המיועדת לקודש. בעשותו כך, נמצא הוא "משתף פעולה" עם הנחש הקדמוני.

כשם שהוא חטא נגד הדיבור אין טומאתו וטהרתו תלויים אלא בדיבור, ודווקא בדיבורו של מי שמייצג את הקודש בעולמנו, היינו הכהן. מי שנגוע אינו טמא עד שהכהן אינו מכריז עליו וגם איננו טהור והינו עדיין נקרא מצורע עד שאין הכהן מכריז עליו, למרות שעובדתית כבר "נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ".

דבר זה יכול גם להביננו את הסתירה השניה לכאורה שבפרשתנו. פסוק אחד אומר "וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" ופסוק אחד אומר "וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" ורש"י מפרש "חוץ לשלוש מחנות שנשתלח שם בימי חלוטו". ממה שכתוב "והובא אל הכהן" היינו יכולים להבין שהוא נכנס אל תוך המחנה וממה שכתוב "ויצא הכהן" היינו יכולים להבין שהוא יוצא ממחנה כהונה והם נפגשים באמצע. אבל היות והכהן יוצא חוץ לשלוש מחנות, מה טעם "והובא"? אומרים חז"ל במדרש תורת כהנים "מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן", זאת אומרת שלא רק דיבורו של הכהן "וטמאו הכהן", "וטהרו הכהן" האמורים בפרשת תזריע קובעים את מצבו, אלא שגם הפעולות הקשורות לטהרתו צריכות להיות בכהן, מי שיש בו לכתחילה התכונות שנגדן חטא המצורע בלשונו הרע, התכונות של אהרון "אוהב שלום ורודף שלום".

שבת שלום
 
למעלה