דתל"ש
שם ה' שנמחה על המים
כמובן שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע עד שלא יוכח אחרת. אבל כשסניגורים צריכים להזכיר לנו את המשפט הזה שוב ושוב, אולי אנחנו פחות מאמינים בו. האם באמת אין עשן בלי אש? האם יכול להיות שכל הדברים האלו הם עורבא פרח, ובסופו של דבר יתברר שלא היה ולא נברא? השר זלמן ארן אמר פעם: "מעולם לא יצאתי זכאי בבית המשפט". כוונתו היתה שעדיף להיות אדם שלא התעוררו נגדו חשדות מאשר אדם שהתעוררו נגדו חשדות ויצא זכאי.
אבל לגבי אשה סוטה אומרת התורה: "וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה... וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע". אומרת על כך הגמרא (ברכות לא, ב) שלאחר שהאשה שותה מהמים ומתברר שהחשד לא היה מוצדק האשה תהיה במצב טוב יותר משהיתה לפני שנחשדה. ר' עקיבא סובר שאם עד עכשיו היא היתה יולדת בצער, מעכשיו היא תלד עם פחות צער, ור' ישמעאל סובר שאפילו אם היא היתה עקרה, מרגע זה היא תזכה ללדת. ולכאורה צריך להבין: הרי אשה סוטה היא לא אשה שרק חושדים בה, אלא אשה שכבר פעלה בניגוד לחוקי הצניעות המקובלים, ויש עדות על כך שהיא נסתרה עם גבר זר למרות אזהרתו המפורשת של בעלה. והאם אשה כזו מגיע לה שכר? הרי גם אם היא לא זינתה בפועל, היא ודאי עשתה מעשה אשר לא ייעשה, ומדוע יש לתת לה שכר על כך?
התשובה היא שהנושא אינו האשה אלא הזוג. לכל אורך הפרשה מתייחסים חז"ל לאשה כאילו היא באמת זינתה, ולא עומדת לה חזקת החפות: הקרבן הוא קרבן של שעורים: "כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה" (משנה סוטה ב, א). בניגוד לשאר המנחות, קרבן זה בא בלי שמן ולבונה "כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן". ומעיר רש"י: "שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחושך... שהאמהות נקראו לבונה, והיא פרשה מדרכיהן". הכהן לוקח מים שנתקדשו בכיור "לפי שנעשה מנחושת מראות הצובאות וזו פרשה מדרכיהן". בכלי חרס - "היא השקתה את הנואף יין משובח בכוסות משובחים, לפיכך תשתה מים המרים במקדה בזויה של חרס". מטלטלין אותה ממקום למקום ומייגעין אותה כדי שהיא תודה שזינתה. פורעים את ראשה כדי לבזותה. ולבסוף, כשהכהן משביע אותה, הוא לא משאיר הרבה מקום לספק: "אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה. וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת".
למה עושים את כל הדברים האלה, אם אנחנו בכלל לא בטוחים שהאשה זינתה? - התשובה היא שגם אם היא לא זינתה, היא ודאי עשתה מעשה אסור. היא נסתרה עם גבר זר לאחר שהוזהרה. יכול להיות שהיא נשארה נאמנה לבעלה, ולמרות הפיתוי הגדול היא לא בגדה בו, אבל הוא לא יודע את זה. מרגע זה בעלה מרגיש שהוא אינו יכול לבטוח בה יותר. כל הפרוצדורה הזו נועדה לשקם את האמון בין בני הזוג. אם היא באמת זינתה, אין צורך בשיקום הזוגיות, ולכן גם אין טעם למחות את שם ה' על המים. עדיף שהיא תודֶה, והם ייפרדו. אבל אם היא נשארה נאמנה לבעלה למרות הפיתוי, הבעל צריך לדעת את זה, ויש סיכוי לשקם את האמון בין בני הזוג. לצורך כך עושים את הבדיקה הזו, שעיקרה לכתוב את הקללות - ובתוכן גם את שם ה' - על קלף, ולשים את זה במים. למרות האיסור לאבד את שם ה', כאן התירה התורה לעשות כן, ללמדנו "גדול השלום ששֵם שנכתב בקדושה נמחה על המים מפני שלום, בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו" (ספרי במדבר פיסקא מב). ואם האמון בין בני הזוג ישתקם לאחר המשבר הזה - מגיעה להם ברכה גדולה.
ואולי ההליכה לבית המקדש לא נועדה רק לבחון את האשה, אלא גם להכניס את הדברים לפרופורציה הנכונה. להבין שכשנפגע האמון בין בני הזוג, זו פגיעה בקודש - ממש כמו שם ה' שנמחה על המים. "איש ואשה, זכו - שכינה ביניהם" (סוטה יז,א). אבל מי שכל הזמן אפוף שכינה עלול להתרגל לזה. לפעמים קל יותר לאדם לחוש בקדושה של בית המקדש מאשר בקדושה של הבית שלו. לכן לוקחים את הבעל אל הכהן - האדם שכל הזמן נמצא בבית המקדש. שילמד מהכהן איך מתייחסים לקדושה. כל בוקר מקדשים ידיים ורגליים. שומרים על טהרה. מתרגשים כל פעם שעולים למזבח.
האם אנחנו יודעים להעריך את הקדושה שנמצאת אצלנו בבית? מסופר על ר' שלמה זלמן אויערבך שלפני שהוא היה נכנס הביתה הוא היה עומד לפני הדלת ומתקן את בגדיו. כשנפטרה אשתו הוא אמר בהלוייתה שהוא לא צריך לבקש ממנה מחילה כי הוא בטוח שהוא מעולם לא פגע בה. האם אנחנו יכולים להרגיש זאת? אם מבינים את הקדושה שבזוגיות, אפשר לפתור הרבה מריבות.
כשבני הזוג עומדים לפני הכהן והוא מוחה את שם ה' על המים הם מבינים את הפרופורציה: הזוגיות שלכם חשובה יותר משם ה'. חיזרו לביתכם, ואל תשכחו: אתם גרים בבית עם שכינה. כל שיחה עם האשה, היא עבודת קודש.
שם ה' שנמחה על המים
כמובן שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע עד שלא יוכח אחרת. אבל כשסניגורים צריכים להזכיר לנו את המשפט הזה שוב ושוב, אולי אנחנו פחות מאמינים בו. האם באמת אין עשן בלי אש? האם יכול להיות שכל הדברים האלו הם עורבא פרח, ובסופו של דבר יתברר שלא היה ולא נברא? השר זלמן ארן אמר פעם: "מעולם לא יצאתי זכאי בבית המשפט". כוונתו היתה שעדיף להיות אדם שלא התעוררו נגדו חשדות מאשר אדם שהתעוררו נגדו חשדות ויצא זכאי.
אבל לגבי אשה סוטה אומרת התורה: "וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה... וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע". אומרת על כך הגמרא (ברכות לא, ב) שלאחר שהאשה שותה מהמים ומתברר שהחשד לא היה מוצדק האשה תהיה במצב טוב יותר משהיתה לפני שנחשדה. ר' עקיבא סובר שאם עד עכשיו היא היתה יולדת בצער, מעכשיו היא תלד עם פחות צער, ור' ישמעאל סובר שאפילו אם היא היתה עקרה, מרגע זה היא תזכה ללדת. ולכאורה צריך להבין: הרי אשה סוטה היא לא אשה שרק חושדים בה, אלא אשה שכבר פעלה בניגוד לחוקי הצניעות המקובלים, ויש עדות על כך שהיא נסתרה עם גבר זר למרות אזהרתו המפורשת של בעלה. והאם אשה כזו מגיע לה שכר? הרי גם אם היא לא זינתה בפועל, היא ודאי עשתה מעשה אשר לא ייעשה, ומדוע יש לתת לה שכר על כך?
התשובה היא שהנושא אינו האשה אלא הזוג. לכל אורך הפרשה מתייחסים חז"ל לאשה כאילו היא באמת זינתה, ולא עומדת לה חזקת החפות: הקרבן הוא קרבן של שעורים: "כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה" (משנה סוטה ב, א). בניגוד לשאר המנחות, קרבן זה בא בלי שמן ולבונה "כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן". ומעיר רש"י: "שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחושך... שהאמהות נקראו לבונה, והיא פרשה מדרכיהן". הכהן לוקח מים שנתקדשו בכיור "לפי שנעשה מנחושת מראות הצובאות וזו פרשה מדרכיהן". בכלי חרס - "היא השקתה את הנואף יין משובח בכוסות משובחים, לפיכך תשתה מים המרים במקדה בזויה של חרס". מטלטלין אותה ממקום למקום ומייגעין אותה כדי שהיא תודה שזינתה. פורעים את ראשה כדי לבזותה. ולבסוף, כשהכהן משביע אותה, הוא לא משאיר הרבה מקום לספק: "אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה. וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת".
למה עושים את כל הדברים האלה, אם אנחנו בכלל לא בטוחים שהאשה זינתה? - התשובה היא שגם אם היא לא זינתה, היא ודאי עשתה מעשה אסור. היא נסתרה עם גבר זר לאחר שהוזהרה. יכול להיות שהיא נשארה נאמנה לבעלה, ולמרות הפיתוי הגדול היא לא בגדה בו, אבל הוא לא יודע את זה. מרגע זה בעלה מרגיש שהוא אינו יכול לבטוח בה יותר. כל הפרוצדורה הזו נועדה לשקם את האמון בין בני הזוג. אם היא באמת זינתה, אין צורך בשיקום הזוגיות, ולכן גם אין טעם למחות את שם ה' על המים. עדיף שהיא תודֶה, והם ייפרדו. אבל אם היא נשארה נאמנה לבעלה למרות הפיתוי, הבעל צריך לדעת את זה, ויש סיכוי לשקם את האמון בין בני הזוג. לצורך כך עושים את הבדיקה הזו, שעיקרה לכתוב את הקללות - ובתוכן גם את שם ה' - על קלף, ולשים את זה במים. למרות האיסור לאבד את שם ה', כאן התירה התורה לעשות כן, ללמדנו "גדול השלום ששֵם שנכתב בקדושה נמחה על המים מפני שלום, בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו" (ספרי במדבר פיסקא מב). ואם האמון בין בני הזוג ישתקם לאחר המשבר הזה - מגיעה להם ברכה גדולה.
ואולי ההליכה לבית המקדש לא נועדה רק לבחון את האשה, אלא גם להכניס את הדברים לפרופורציה הנכונה. להבין שכשנפגע האמון בין בני הזוג, זו פגיעה בקודש - ממש כמו שם ה' שנמחה על המים. "איש ואשה, זכו - שכינה ביניהם" (סוטה יז,א). אבל מי שכל הזמן אפוף שכינה עלול להתרגל לזה. לפעמים קל יותר לאדם לחוש בקדושה של בית המקדש מאשר בקדושה של הבית שלו. לכן לוקחים את הבעל אל הכהן - האדם שכל הזמן נמצא בבית המקדש. שילמד מהכהן איך מתייחסים לקדושה. כל בוקר מקדשים ידיים ורגליים. שומרים על טהרה. מתרגשים כל פעם שעולים למזבח.
האם אנחנו יודעים להעריך את הקדושה שנמצאת אצלנו בבית? מסופר על ר' שלמה זלמן אויערבך שלפני שהוא היה נכנס הביתה הוא היה עומד לפני הדלת ומתקן את בגדיו. כשנפטרה אשתו הוא אמר בהלוייתה שהוא לא צריך לבקש ממנה מחילה כי הוא בטוח שהוא מעולם לא פגע בה. האם אנחנו יכולים להרגיש זאת? אם מבינים את הקדושה שבזוגיות, אפשר לפתור הרבה מריבות.
כשבני הזוג עומדים לפני הכהן והוא מוחה את שם ה' על המים הם מבינים את הפרופורציה: הזוגיות שלכם חשובה יותר משם ה'. חיזרו לביתכם, ואל תשכחו: אתם גרים בבית עם שכינה. כל שיחה עם האשה, היא עבודת קודש.
