הַחוֹחַ – לאה גולדברג - שיר לניתוח

[קסנדרה*]

הַחוֹחַ – לאה גולדברג - שיר לניתוח

הַחוֹחַ – לאה גולדברג אֵיךְ בַּסֶלַע הֵעֵז לִפְרֹחַ עֲלֵי אֶרֶץ מֻכַּת צָמַא. אַיֵה פָּרַץ וּפָרַח הַחוֹחַ וַיִקֹב אֶת חֹק הַׂשְמָמָה. נְזִירִי וְאַכְזָר וְזָחוֹחַ, בְּלֹא סְלִיחָה וּלְלׂא רַחֵם, בַּׂשְמָמָה יַעֲמוֹד הַחוֹחַ כְּנָבִיא ֹשֶגִילָּה חֶרְפַּתְכֶם.

 

[קסנדרה*]

הנחייה כללית

השיר הזה קצר ומאד ממוקד, יחסית אינו קשה לפרשנות ואפילו ניתן למצוא יותר מהשאלה אחת. רמז קטן: תקראו קצת על לאה גולדברג לפני הפרשנות. בהצלחה

קסנדרה

 

[ח אור]

לא אומר מי קופץ בראש ניסיון-

כבר מקריאה ראשונה – עולה שהכותבת כותבת על עצמה ועל יחסה לאנשים אחרים. והשימוש בדימוי (מתפתח) החוח וכביכול ניהול הדיאלוג עם הסביבה ע"י מסירת פרטים אודותיו. זה מעצים את הנזיפה הביקורת והתוכחה. המשוררת היא החוח – שהוא אומנם פורח אבל קוצני ודוקר – המעז לפרוח – בשממה מוכת צמא – וזוהי הביקורת על עולמם של האנשים האחרים אליהם היא מדברת – זו הדקירה. בהשאלה אולי מדובר לא רק בעצמה – אלא בכל משורר – הרואה את שאינם רואים אחרים, ובישימון הוא פורח ודוקר בהבחנתו ובמיליו. ואולי זה היא כמשוררת בין משוררים – ואנחנו נקלעים לריב משוררים – כשהיא המשוררת הצעירה שפורחת (וכאן יש ביקורת על שירתם הישנה המשמימה) ומעיזה להתחצף ולעבור על החוקים המשמימים ולפרוח ולדקור. בבית השני – היא מוסיפה לתיאור החוח - לא רק מחוצף מעז ופורח בשממה ודוקר – הוא גם נזירי ואכזר וזחוח. כלומר בהשאלה – היא כמשוררת (או המשורר בכלל) – בודדה ולא צריכה אף אחד, באכזריות ובקור רוח היא תצביע כנביאת זעם על כל הפגמים – חרפתכם – אין לה צורך להיות נחמדה כדי להיות מקובלת. שיר מאד זועם – וכתוב בחרוזים – כמו הזעם מוגש בעטיפה סכרינית. כמו בתוספת אירונית לביקורת ולתוכחה. שיר מאד פשוט להבנה אם לא טעיתי – אז אני מחכה בכיליון לכולם בדקתי ומצאתי שחוח כמו שמנוקד זה גם - בלשון המקרא נקרה, נקיק סלע. האם יש פה התייחסות למשמעות הזו? אם קראתי את השיר במשמעות הזו – אז יש פה אמירה שהחוח/היא – פעורים בנוף, כמו חור או סדק בשממה. ואז היא דוקרת ופורחת – אבל גם חסרה, חלולה ופעורה. ואולי אין התייחסות בשיר לזה. ולא בדקתי על חייה של לאה – השיר אמור לשוחח בפני עצמו – אחרי ניסיון ניתוח – אשמח מאד להעמיק ולקבל עוד רבדים מהרקע לכתיבתו או לחייה וכו. חיים

 

[milim]

החוח - נסיון מנקודת מבט נוספת

הכותרת מרמזת על משהו קוצני ולא נעים אפילו הצליל הוא מחרחר משהו עם הרבוי של ח'. בבית הראשון יש הצגה של החוח שמעז לפרוח בסלע. במקום יבש לגמרי - בארץ צמאה. מהו היובש והצמא עוד לא מוסבר. שתי מלות שאלה-איך ואיה כלומר באיזו צורה והיכן. רמז מוקדם למקום לא רגיל. החוח מצליח לשנות את השממה. יש שמוש בשתי מלים תנכיות - פרץ וויקב. פרץ מוביל אל "ופרצת"- פריצה לזרעך. ויקב על פי מה שמצאתי כצטוט-"ויקב לעשות ענבים ויעש באושים." אולי מרמז למשל הכרם. בבית השני יש פתוח בשלוש מלים שמזמזמות הפעם בגלל רבוי השמוש באות ז'- נזירי אכזר וזחוח וכמה מקסים שהחוח עצמו גלום במלה זחוח. החוח הוא מובדל, רע, אין בו רחמים. הפתוח לגבי השממה- החוח כבר עומד בה. כלומר לא רק פורח אלא עומד במובן של בולט, חשוב. השורה האחרונה- הנביא- הוא איש המוכיח את העם ורק במלה האחרונה יש התיחסות לגוף שני- חרפתכם. מהסיום להתחלה-החוח, הארץ הצמאה - המשוררת וגופה -בודדה לעד- לא יהיה לה דור המשך. כאן גם מתישבות היטב המלים המקראיות שרומזות לחוסר הפריצה,לחוסר ההזרעה ולמשל הענבים הבאושים-גוף שיביא רק לקוצים לכליון. המשוררת היא כמו החוח--דוקרני נזירי ללא רחם. בפרוש הזה הארץ היבשה והשממה היא גופה שלה. חרפתכם שמתיחס בעצם לחרפתה שלה. הדמוי לנביא זעם. החוח אמנם הצליח לפרוח אבל לא מביא שום צמיחה אמתית. רק כאב. החרוזים בנויים כצמודים משלימים-לפרוח עם חוח צמא עם שממה. זחוח שמכיל את החוח ו-רחם שבעצם זה מה שנותר לעשות עקב חרפתכם. משחקי הצליל קיימים גם בצמוד פרץ ופרח- פּ' מלאה לעומת פ' ריקה ואולי אפשר להרחיק לכת ולראות את הפ' הריקה כמשוררת שמרגישה את הריקנות.

 

[דק1]

מילים שלום

בישעיהו ה' (2) ...ויקו לעשות ענבים ויעש באושים..) כתיבת המלה "ויקו" בוו ולא באות בית נגזרת מתקווה, בעוד שהסיומת בית יכולה להצביע על קללה אולי גם על הפרה (לא בדקתי מפאת קוצר זמן) כך שאין כאן, לדעתי, רמז למשל הכרם.

 

[aiziq]

מילים לגבי יקוב,

לדעתי יש כאן עיבוד של הניב: ייקוב הדין את ההר, אמירה שמשמעותה: יש למַצות את הדין עד תום, יש לנהוג בדיוק על-פי החוק, ללא כל רגשות רחמים או התחשבות. בהקשר הזה: " וַיִקֹב אֶת חֹק הַׂשְמָמָה" החוק מחליף את הדין והשממה את ההר- אבל יש כאן משמעות אחרת לגמרי כי לא החוק הוא הנוקב אלא החוח הנוקב את החוק- ואיני יודע עדין מה המשמעות. בינתיים אני מסכם מכל האינציקלופדיות שברשותי על חייה ויצירתה של לאה גולדברג, בהתאם לרוח ההנחייה- אולי במוצאי ט' באב אתייגע ואמצא

שבת שלום! איציק.

 

[milim]

תודה דק ואיציק ../images/Emo9.gif

מקבלת את הטעות וחוזרת בי ממשל הכרם.

 

[קסנדרה*]

בספר ויקרא, פרק כד פסוק יא, נאמר:

"ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה" לפי רש"י: נקב בשמו ואחר קילל. שבת שלום קסנדרה

 

[דק1]

החוח

* איך בסלע העז לפרוח המשוררת מביעה פליאה על עצם ההעזה, "החוצפה" של החוח לצמוח ואף לפרוח במקום שאינו ראוי. עלי ארץ מוכת צמא שורה זו מפרטת את חוסר התנאים לצמיחה. איה פרץ ופרח החוח בשורה זו מביעה המשוררת תמיהת התפעלות מכוח השרדותו של החוח ומיכולתו ל"נהל" חיים נורמלים ומלאים, לא רק צומח אלא גם פורח. הפועל "פרץ" מלמד על מאבק עיקש מצד החוח. ויקב את החוק השממה לאחר המאבק הקשה והעיקש מצליח החוח להבקיע את חוק השממה שהוא חוק הריקנות, העזובה, חוסר החיים. אני מפרש את המלה "ויקב"= וינקב. אני מוצא לנכון להביא פסוק מאיוב התומך בהחלטתי, גם מהסיבה שהמלים חוח ו תקוב מופיעים בו איוב מ' (23) התשים אגמון בפיו? ובחוח תיקוב לחיו לסיכום: הבית הראשון מתאר את ארצו הקשה של החוח ומתוך כך את חוסנו ודבקותו באדמתו. כל שורה מעצימה תכונות אלו בקודמתה. נזירי ואכזר וזחוח פרוט תכונותיו של החוח מסתפק במועט ( מכאן יכולתו לשרוד), אכזרי המעז לנגוע בו נדקר ונשרט. וזחוח בגלל המקום בו צמח הוא אומנם בודד אך נראה למרחוק מתנשא ביהירות. בלא סליחה וללא רחם הדברים ברורים, נשאלת רק השאלה למי הם מכוונים? אולי לאלו שגרמו לו לבחור את השממה כמשכנו, אלו שנידו אותו? בשממה יעמוד החוח באותו מקום שלא האמנתם שהחוח יוכל לצמוח הוא שורד היטב הוא עומד זחוח. כנביא שגילה חרפתכם הוא עומד בהתרסה כנביא ומעצם עמידתו מתגלה חרפתכם. לאחר שקראתי את השיר מספר פעמים(בעיקר בגלל השורה האחרונה) נדמה לי שהחוח הוא הישוב המתחדש בארץ ישראל ומעצם הצלחתו ועמידתו בתנאים הקשים הוא מגלה את חרפת השואה לאלו שעשו כמו לאלו שהעלימו עין ושתקו. אפשר ליחס את השיר גם למעברה של המשוררת לירושלים ובנית "ראש גשר" תרבותי במקום. אבל אני נוטה יותר לקבל את האפשרות הראשונה.

 

[קסנדרה*]

דק ניתוח יפה מאד ../images/Emo45.gif

נהנתי לקרוא

קסנדרה

 

[פרח תרבותי]

מנסה...../images/Emo39.gif

קודם כל - שיר נפלא בעיניי. קצר ומדוייק. בעיקר מדוייק. יפה בעיניי שאפשר ששיר, עם האמצעים האמנותיים שבו, יהיה כל כך מדוייק. אתחיל מהרעיון - אינני בטוחה שהרעיון הבסיסי הוא חד משמעי (ואין בכך סתירה לדיוק). כלומר - הרעיון כן, אבל החוח איננו מסמל לדעתי דמות מסויימת או בהכרח דבר אחד. בוודאי החוח אינו חייב להיות המשוררת עצמה, גם אם היתה אשה בודדה, ואולי היתה משוררת מוערכת ויחידה בים של משוררים גברים באותה תקופה (אלתרמן, פן...). אפשר שהחוח הוא השירה עצמה, או שיר מסויים, הוא יכול להיות דמות מסויימת, ואפילו יכול להיות משל לארץ ישראל... אינני חושבת שזה באמת משנה - החוח הוא מי שמראה לנו, בעצם קיומו, בעצם הצלחתו ועמידתו (כנגד חוק השממה, עמידה נזירית, זחוחה, ללא סליחה...), את החרפה שלנו: את הדקדנטיות, והנהנתנות, וההתברגנות, והעדריות... בקיצור, החוח הוא משל המשבח את מה שלא הולך עם הזרם, את מה שאמיץ ועומד על עקרונותיו, את מה שלא נעתר לחומר ולהנאה, את מה שבוחר להיות לבד, כנגד כל הסיכויים, ובלבד שלא ידבק בו מהצביעות והנהנתנות וההתמסחרות מסביב. (תוך כדי דיבור, אני חושבת שהאפשרות של המשוררת עצמה היא אפשרות סבירה, אבל, שוב - לא בתור "הנה, תראו אותי..." אלא כדמות המסמלת אשה מצליחה ללא פשרות בעולם של גברים). ועכשיו, לאמצעים האמנותיים - קודם כל אהבתי איך שהרעיון בשיר מתפתח. הבית הראשון מתאר את החוח כישות עצמאית מוערכת. מעין שיר הלל. הקורא "לא יודע מה מצפה לו"... בבית השני - התאור הוא כבר לא בא ממקום תמים ומשבח כי אם ממקום מוכיח, מתריס, עוקץ. הקורא לא יכול שלא לקרוא בעצם על עצמו, בין השורות: "מה זה אומר עליי? האם אני החוח, או משתייך לאלה שחרפתם נגלתה?" 1. חריזה: הנה דוגמא לשיר שבו החריזה נהדרת. לא מאולצת חס וחלילה. לא מטופשת. עונג אמיתי. 2. השאלה, אנלוגיה: כל השיר הוא השאלה. מתואר חוח - והקורא שואל את עצמו על מי מדברים פה. 3. דימויים: "כנביא שגילה חרפתכם" - דימוי אחד וכל כך מדוייק. כל קורא מבין לדעתי מה הכוונה. 4. האנשה והענקת פעולות אקטיביות לחוח. 5. מטפורה - חוק השממה.

 

[aiziq]

אני מבין כך:

הַחוֹחַ – לאה גולדברג אֵיךְ בַּסֶלַע הֵעֵז לִפְרֹחַ עֲלֵי אֶרֶץ מֻכַּת צָמַא. אַיֵה פָּרַץ וּפָרַח הַחוֹחַ וַיִקֹב אֶת חֹק הַשְּמָמָה. יש שממה ויש סלעים ואין גשם ונדמה כי זהו מצב נתון שנותר רק להסכין לו ( חוק השממה ) ובתוך כל אלה צומח לו חוח ולא רק צומח כגילוי חד פעמי כמו נס אלא פורץ ופורח ( פורץ מלשון מתרבה " וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ"(שמות )) – החוח מתואר כאן כמשהו יוצא דופן, שובר מוסכמות וחוקים, מפתיע ומעורר פליאה ( איך, איה ) נְזִירִי וְאַכְזָר וְזָחוֹחַ, בְּלֹא סְלִיחָה וּלְלׂא רַחֵם, בַּׂשְמָמָה יַעֲמוֹד הַחוֹחַ כְּנָבִיא ֹשֶגִילָּה חֶרְפַּתְכֶם. נזירי- סגפן מסתפק במועט, אכזר – החוח קוצני , נחשב לעשב רע בשדות , זחוח – יהיר ( אולי משום שהוא נישא לגובה ובכלל המשוררת ניקדה בחולם בשעה שזחוח מנוקד בשורוק, אבל יש לה תואר בבלשנות אז היא בטח יודעת מה היא עושה

) עמידתו של החוח כנגד כל הסיכויים, בניגוד לכל מה שחשבו שאי אפשר, כלעומת המציאות של ההסכמות שלא הועמדה במבחן הספק – היא בעצם ביטוי פיזי ומוחשי מאד ( הוא פורץ, מתפשט, אי אפשר להתעלם ממנו ) המעמת את כולם עם הבינוניות שלהם, עם הדעות הקדומות, אלו שעוצבו ע"י אחרים והתקבלו ללא שאלה ותהיה הלאה והלאה. הדימוי לנביא מחזק את ההקשר החברתי כי הנביא אומר את מה שלא אוהבים לשמוע, אפילו שמנהג מסוים היה כבר לקונצנזוס והכל כבר התרגלו לקיומו- בא הנביא ( החוח ) ואומר ככה לא צריך להיות. עכשיו- כל זה אנלוגיה ( כי זה לא מגדיר צמחים, אלא שיר הבא לומר דבר מה ) ולמה? האפשרויות רבות: החל מאדם המצליח לעשות כנגד כל הסיכויים, והאף שדעת הכל מרפה את ידיו הוא עושה את הבלתי יאומן ואף עושה זאת היטב – הוא מוכיח שאפשר ובכך נגרמת מבוכה לכל השאר. אפשר גם שהמדובר הוא בעם – אולי הציונים שנתפסו כמשוגעים לדבר ובכלל רעיון של ישוב הארץ והפרחת השממה נתפס כדבר טירוף ע"י אלו שישבו לבטח בגולה – כידוע הרוב היגר למקומות אחרים מלבד א"י. ואפשר גם שהמדובר הוא במשוררת גופה, בבדידותה, בכיעורה ( אל תרימו גבה- היא הייתה מכוערת נקודה.) עם העבר הבעייתי ממנו היא צמחה, ובכל זאת על אף כל אלה היא עושה חיל בעבודתה ובשירתה עד כדי כך שאימהּ שנקברה שנים אחריה ביקשה שיכתבו על מצבתה: אימהּ של לאה גולדברג ותו לא. אמצעים אמנותיים – חריזה ( גם במחיר של שינוי ניקוד ) אבל זה מאפיין קבוע בשיריה של גולדברג. דימוי – ( כנביא...חרפתכם ) בבית השני בולטת מאד האות ז בשורה הראשונה ונוצר מעין זמזום מציקני שכזה, מה שתורם מאד לרעיון. לדעתי יש כאן גם פואנטה – השורה האחרונה, בעצם הדימוי מפנה את תשומת הלב מן החוח אל ציבור אחר ובעצם גורם לכך שמשבח והלל לחוח הקורא פתאום נתקל באצבע מאשימה ( חרפתכם ) ובעצם מתגלה אופיו האמיתי של השיר כשיר ביקורת. איציק.

 

[aiziq]

הנה חוח ../images/Emo13.gif

 

[קסנדרה*]

החוח - הפרשנות שלי ../images/Emo13.gif אין לי חומר

מלומד, או משהו יותר מאשר לכם

הַחוֹחַ – פרשנות הטקסט מתחילה כבר מהכותרת. שם השיר - הַחוֹחַ - על-פי הקונבנציה והקונוטציות הנילוות הוא אינו חיובי. החוח הוא משהו קוצני, מדברי (צמח בר), המצוי כעשב רע בשדות. ישנה ציפייה למשהו לא חיובי שיקרה במהלך הטקסט. אֵיךְ בַּסֶלַע הֵעֵז לִפְרֹחַ השורה הזו באה כאישור לקונוטציות והציפיות שהתפתחו. אמנם הפועל פ.ר.ח. קיים, שהוא למעשה פועל חיובי ומשדר קונוטציה חיובית, אבל לפניה מופיעה המילה הֵעֵז, והיא גורמת להמשיך עם הקונוטציה השלילית שהתחילה בכותרת, ולהסיק מכך שמדובר בהעזה לא חיובית שמלווה בחוצפה והעזה. עֲלֵי אֶרֶץ מֻכַּת צָמַא. גם שורה זו המדברת על "ארץ מכת צמא", ממשיכה לחזק את נקודת הראות מהקונוטציה של ארץ יבשה, חרבה,בה רק החוח יכול לגדול וגם הוא לא כדבר רגיל, אלא כהעזה. המשוררת מציינת כי הארץ מכת צמא, הארץ כאן היא מטונימיה לאנשיה ולאדמתה, לא הארץ מוכת צמא, אלא - אנשיה, צמחייתה ואדמתה. במקרה זה יש גם סינקדוכה, שכן הארץ מייצגת את תושביה ואדמתה. הארץ (הפרט) מייצגת את הכלל (אנשיה), הבא לאפיין תופעה כללית. אַיֵה פָּרַץ וּפָרַח הַחוֹחַ וַיִקֹב אֶת חֹק הַֹשְמָמָה. נְזִירִי וְאַכְזָר וְזָחוֹחַ, בְּלֹא סְלִיחָה וּלְלׂא רַחֵם, בַּׂשְמָמָה יַעֲמוֹד הַחוֹחַ כְּנָבִיא ֹשֶגִילָּה חֶרְפַּתְכֶם. רק בסוף השיר, בשורה המסיימת: "כְּנָבִיא ֹשֶגִילָּה חֶרְפַּתְכֶם", נביא - מתקשר כקונוטציה לדבר חיובי. הנביא חוזה ומשמיע דברי נבואה וחזון בשם אלוהים - הוא קיים למען העם. בעצם השוואת החוח לנביא, מכריח אותנו הטקסט להפוך את התמונה במאה ושמונים מעלות, וכך משתנה הקונבנציה שהעלנו והופכת משלילית לחיובית. זוהי דוגמא לכך שקונוטציות מתעוררות באמצעות מלים. לכל אורך הטקסט כתהליך אחד שמתפתח שלב אחר שלב, וקיימת תופעה של הגשמת ציפיות לאורכו (גם בתיאור החוח כנזירי, אכזר וזחוח) והפרתם בסופו. לסיכום: ניתן לקחת את השיר הזה לכל מיני כיוונים. האנאלוגיה יכולה להיות לכמה אפשרויות. ניתן להבין מהדימוי בסוף השיר שמדובר ברבים "חרפתכם" מכאן שהחוח הינו סמל אולי לעם היושב בציון, אולי לשארית הפליטה מהשואה ואולי אפילו לקבוצת מבקרי הספרות והשירה שתמיד נחשבו לקוץ ב..., ואולי זו דרכה של המשוררת להתריס. לא היה לי חומר על השיר הזה, ואני משערת שזו התרסה כנגד מבקרי השירה והספרות, אבל כמו שכבר ציינתי זו רק השערתי. אז פחות חשוב מהי האנאלוגיה, אלא יותר חשוב להבין את החלקים ממנו הורכב השיר. יש לנו בשיר, מטונימיה, סינקדוכה, דימוי וחריזה. קסנדרה

 

[GALI02]

לאחר קריאת חלק מהתגובות

אין לי מה להוסיף לגבי אמצעים אומנותיים אבל לגבי הרעיון, החוח הוא האדם שצריך לקום ולאמר את האמת גם כשהיא לא נעימה לאוזן, גם כשהמצב הוא בכי רע (ארץ מוכת צמא, שממה, חרפה) הוא "פורח", מתעלה מעל המצב העגום אולי אפילו מתחזק בעצמו לאחר שאמר את הדברים ואמר אותם ללא לייפותם, בלי רחמים (אומר את כל האמת בפרצוף) כמו אותם נביאי זעם שלא היו אהודים בשל הדברים שנאלצו לאמר לעם. ובאופן פחות כללי החוח יכול להיות כל אינדבידואליסט שאינו מפחד לאמר את דעתו, למרות שהיא שונה ואינה אהודה, מי שמסוגל לראות דברים בצורה אובייקטיבית, מן הצד ולבקר את האחר מתוך כוונה לבנות מחדש, להפריח את השממה. קצת התמרחתי... בכל מקרה נהניתי מהשיר ומקריאת התגובות ושוב תודה קס