הָעָם שֶׁהָלַךְ

[ד. ל. בלטשאצר]

חָשׁ אֲנִי מַכְאוֹב וְצַעַר,
עֲבוּר אוֹתָן אֲבֵדוֹת וַחֲלָלִים,
וַדַּאי שֶׁבֵּין כְּאֵבִי לִכְאֵבָם יֵשׁ פָּעַר,
אַךְ לִי הַהֶבְדֵּלִים אֵינָם הֶבְדֵּלִים,

בְּרָאשֵׁי דִּמּוּיָם אֲיֻמִּים,
עַל פְּעוּטוֹת כַּצֹּאן לַטֶּבַח,
עַל תְּרֵיסָרִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ כְּלֹא קַיָּמִים,
בְּעוֹד שֶׁרוֹצְחֵיהֶם זָכוּ אָז לְדִבְּרִי שְׁבַח,

רְגָשׁוֹת נָקָם סוֹרְרִים בְּלִבִּי,
אַךְ לְעוֹלָם לֹא יְסֻפְּקוּ,
וְחֵרֵף זָרוּתִי לַאֲנָשִׁים שֶׁהָלְכוּ שְׁבִי,
מְיַחֵל אֲנִי לְכָךְ שֶׁיִּסְבְּלוּ,