האבחון על פי האוס
האם להליכי האבחון הרפואיים בסדרה 'האוס' יש אחיזה במציאות?
הכתבה כוללת ספוילרים לפרקים בעונה הראשונה והשניה. "כואבת לי הבטן כבר שבוע, מה זה יכול להיות?" הסדרה "האוס" גורמת לאנשים לחשוב שתהליך האבחון פשוט מאוד - שומעים מה הבעיה העיקרית של החולה, זורקים עליו כמה תרופות ואבחנות ובסוף משהו נדבק. בעצם, התהליך יותר מורכב מזה. מדובר בתהליך די מובנה שרצוי לעבור עליו בסדר הנכון (ובווריאציות על פי המקרה, כמובן). את הווריאציות יותר קשה להציג, והן חלק מהאמנות שברפואה. בכתבה זו אנסה להציג לפחות את המבנה ואת סדר העניינים הרגיל, בהשוואה ל"האוס", בה, למרות נסיון מאוד מרשים לשמור על נאמנות למציאות, הרבה פעמים התסריטאים מעדיפים את העלילה על פני הדיוק הרפואי. תמיד אהבתי סדרות רפואיות. פעם, לא היה צריך לדעת יותר מדי כדי לנטפק אותן. הן היו כל כך מופרכות שגם ילד היה יכול. היום יש שיפור - יועצים רפואיים מצורפים לצוות. ובכל זאת, הרבה פעמים נראה שתפקידם מתמצה בסידור הסטטוסקופ סביב הצוואר ובשאלות הרות גורל מסוג "העט - בכיס החזה או בכיסים הנמוכים יותר". את "האוס" התחלתי לראות כשהייתי סטודנטית, בשלב שבו באמת מתחילים להבין רפואה. התלהבתי מהדמויות, מהמשחק, מההומור, מיו לורי, ובעיקר מהעובדה שהסדרה גרמה לי לרוץ לספרים וללמוד משהו חדש. ובכל זאת, ככל שלמדתי יותר ההתפעלות מהדיוק פינתה את מקומה לשימוש מוגבר בניטפיקינג. אנמנזה, או: "כולם משקרים" אמירה ידועה בלימודי הרפואה היא "אָנַמְנֶזָה היא 90% מהאבחנה" (האחוז המדויק משתנה לפי הדובר, אך הוא תמיד גבוה). אמרתו של האוס "כולם משקרים" ידועה הרבה יותר. בפרק "Three Stories" סטודנט שואל את האוס אם הוא לא שאל את החולים מה קרה ולקח אנמנזה. תשובתו של האוס היא "כמובן, אבל זה רק מספר לנו את מה שהם אומרים שקרה". האם האוס באמת לא נזקק לאנמנזה לצורך אבחנה? בעונה הראשונה, בפרק בעל השם המאוד מתאים "Histories", הסיפור הצדדי מתרכז בהאוס ששולח שתי סטודנטיות לקחת אנמנזה מחולָה, וכל אחת מהסטודנטיות שומעת מהחולה סיפור שונה לחלוטין. האוס נותן להן את זה כדוגמה לכך שאי אפשר לסמוך על החולה. אבל למעשה, האבחנה נעשתה בדיוק בעזרת הסיפורים האלו - האנמנזה שמסרה החולה השתנתה בכל פעם, והתבססה על סימנים ויזואליים שראתה באותו רגע. לסטודנטית אחת היא סיפרה שהיא נפלה מסוס, סיפור שהיא בנתה בהשראת סמל על חולצתה של הסטודנטית. לסטודנטית השנייה היא סיפרה על נפילה בבית החוף, הפעם בהשראת תמונה לוח הכתיבה שהסטודנטית החזיקה. כשהאוס הגיע עם תמונה של גלגל ענק וסיכה של ציפור, הסיפור התאים את עצמו אליהם. העובדה שהחולה "ממציאה" סיפורים על סמך רמזים ויזואליים היא זו שגילתה להאוס מה האבחנה - תסמונת קורסקוף - תסמונת של פגיעה בזיכרון הגורמת לכך שהחולה נאלץ "להשלים פערים" בעזרת מה שנמצא סביבו. במקרה זה, האנמנזה לבדה כיוונה לאבחנת הבעיה. ישנן דוגמאות רבות נוספות בסדרה לחשיבות האנמנזה. למשל: בפרק "Damned if You Do" כל הסיפור היה יכול להיפתר הרבה יותר מהר אם הנזירות לא היו מסתירות את עברה הבעייתי של הנזירה החולה. בפרק "Failure to Communicate", בו נראה שאי אפשר לקחת אנמנזה בגלל שהחולה, עיתונאי במקצועו, לא מסוגל לדבר, מודגשת חשיבות האנמנזה הקולטרלית (מדברי בני משפחה או אנשים נוספים). ההיסטוריה הרפואית מתקבלת מאשתו, והעורכת שלו משלימה מידע נוסף שאשתו לא יודעת, ואין לדעת אם החולה היה מספר בעצמו אם היה יכול לדבר - כי הרי כולם משקרים. כמובן, יש גם מצב שבו אנמנזה טובה מדי עלולה לבלבל. בפרק "Three Stories" קמרון תשאלה את שחקנית הכדורעף על ההיסטוריה המשפחתית שלה 3 דורות אחורה (ובואו נתעלם כרגע מהשאלה איזו נערה בת 16 יודעת לפרט כל כך הרבה) והגיעה לאבחנה של היפותירואידיזם (תת פעילות בלוטת התריס) בגלל מחשבה שהנערה מדוכאת ויש לה דלקת בגיד. אז כן, בסיפור הזה זה היה נכון, אבל במציאות בדיקות מיותרות עלולות לגרום להרבה נזק (אבל על כך בהמשך). מה שחשוב לזכור הוא שלא לכל נערה שמדוכאת בגלל אידיוט יש מצב רפואי שדורש בירור וטיפול. בדיקה פיזית, או: איך להסיק שבן הזוג בוגד במבט אחד הבדיקה הפיזית היא מה שכל כך מרשים אצל האוס (ואולי בולטת אפילו יותר אצל אביו הרוחני, שרלוק הולמס). בסיפור "המתורגמן היווני" שרלוק הולמס ואחיו מייקרופט משתעשעים בתחרות חדות אבחנה. אל מול עיניו המשתאות כתמיד של ד"ר ווטסון הם בוחנים אדם שאינו מוכר להם ומגיעים בקלות מפתיעה למסקנות לגבי עיסוקו (חייל), דרגתו, התאלמנותו לאחרונה ואף העובדה שהוא אב לילדים. גם האוס יכול, במה שנראה כחצי מבט, להגיע לאבחנות מרחיקות לכת. בפרק "DNR" האוס מופיע בבית משפט ומדהים את השופט כשהוא שואל אותו על היסטוריה משפחתית של מחלת לב אך ורק לפי ההתאלות בקצות אצבעותיו, וכך "קונה" את דעתו החיובית של השופט. המסקנה אמנם מופרכת למדי (ומומצאת - לפי ווילסון בכלל לא נראתה התאלות) - ישנם מספר מצבים הגורמים לתופעה זו ויותר מאחד מהם יכול להתאים לשופט, אך הדוגמה מבהירה יפה את חשיבות ההתבוננות. דוגמה יפה נוספת מופיעה כבר בפיילוט - האוס מספר למטופל במרפאה שאשתו בוגדת בו, כי היא לא הבחינה שצבע העור שלו הפך לכתום. בניגוד לאנמנזה, האוס בהחלט מכיר בחשיבות הבדיקה הפיזית, גם אם הוא לא תמיד מבצע אותה בעצמו. בפרק "Three Stories" אחד הסטודנטים מתלונן שלא היה להם זמן לשלוח בדיקות מעבדה שונות במקרה החוואי. תגובתו של האוס לטענה: "היה לכם זמן להסתכל על הרגל". לא תמיד יש זמן (או צורך) לשלוח בדיקות מעבדה שונות - צריך קודם כל לבדוק את החולה. אבחנה פיזית לא מוגבלת אך ורק להתבוננות, אך מכיוון שהרבה פחות מעניין להראות איך מחפשים בבדיקה כבד או ממששים בלוטות לימפה, וגם הרבה פחות מרשים להראות אבחנה על סמך בדיקה מדוקדקת, שאר חלקי הבדיקה מודגמים הרבה פחות בסדרה. מדי פעם הם נזכרים בסטטוסקופ שמסתובב לו שם ומאזינים לריאות כדי לאבחן בצקת ריאות, למשל (ועל כך אין לי טענות, זו אכן הדרך הנכונה להגיע לאבחנה הזו). בפרק "Babies and Bathwater" מודגמת נקודה חשובה מאוד לגבי אבחנה פיזית - לפעמים צריך לדעת מה מחפשים. לא תמיד קל לראות דברים כמו צניחה קלה של העפעפיים, אם לא יודעים לחפש אותם. וגם אם רואים, הפירוש מאוד תלוי בגורמים מסביב. אדם שעפעפיו צנוחים מלידה או קשיש שעפעפיו צנוחים לא יקבלו את אותה התייחסות שמקבלת האישה בפרק, שעפעפיה צנחו לאחרונה. לפעמים אבחנה פיזית יכולה להיות גם בשיטת "עשה זאת בעצמך", כמו הילד בפרק "Paternity" שגילה שהוא מאומץ על סמך מבנה הסנטר השונה בינו לבין אביו, או לחילופין - כל הגולשים שמעלים תמונות מפוקסלות של הפריחה שיש להם לפורומים רפואיים ומחפשים אבחנה.
האם להליכי האבחון הרפואיים בסדרה 'האוס' יש אחיזה במציאות?