האדם יצור חברתי,

האדם יצור חברתי,

ומהחשש להיות לבד לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו עם אנשים שאנחנו לא אוהבים. העיקר לא להיות לבד. אני תוהה מדוע המוח שלנו עובד ככה, כי יש בזה מזוכיזם מסוים להישאר עם אנשים שאתה לא מחבב בלשון המעטה. אז למה?><
 
שאלה יפה שאלת

השאלה שלך יכולה להתייחס למישורים שונים, כמו זוגיות או חיי חברה. נתחיל בהתייחסות לחיי חברה. אנשים נוטים לעתים לבלבל בין 'לבדיות' לבין 'בדידות'. אדם יכול להיות לבד (עם עצמו) ואף להנות מכך- יש פעילויות רבות שאדם עשוי לגלות כי נהנה מהן, גם אם הוא נמצא בחברת עצמו בלבד. יש החוששים כי אם ימצאו לבדם יחושו בדידות ותחושת הבדידות היא, עבורם, מדד לערכם העצמי (אני לבד= אינני רצוי בחברה= אינני מסוגל למצוא לעצמי חברים= אין לי כל ערך= אני אפס וכך הלאה). משמע, ככל שאני מוקף ביותר חברים/ מוקף בחברים למשך פרקי זמן ארוכים יותר, כך ערכי העצמי והחברתי גבוה יותר. אנשים אלה תלויים באישור חברתי לשם יצירת דימוי עצמי חיובי. ככל שהערך העצמי נמוך יותר, כך הצורך באישור חברתי הוא רב יותר, ואפילו מאנשים אותם אינם מחבבים במיוחד- אך ה'מוכנים' להמצא בחברתם. כאשר מדובר בזוגיות המנגנון דומה- גם כאן מדובר, פעמים רבות, בהערכה עצמית נמוכה, כבסיס לשימור הקשר קשר עם אדם לא רלוונטי. מחשבות כמו: אף אחד אחר לא ירצה בי, אינני ראוי/ה לאהבה, צריך 'לתפוס' את המצוי (גם אם אינו הרצוי), אם אעזוב אהיה לבד (=בודד/ה) וכו', משמרות קשר עם אדם שלא אוהבים. ובכן, בשני המקרים שמור תפקיד מרכזי להערכה עצמית נמוכה. אינני רואה בכך מזוכיזם, אלא אוסף של מחשבות שגויות המובילות את האדם להגן' על עצמו, לכאורה, מפני מה שהוא תופס בטעות כבדידות. שבוע נפלא, גילת
 
בקשר ל"לבדיות" וה"בדידות",

אני מסכימה עם כל מה שכתבת לגמרי, אבל שאלה לגבי ההבדל ביניהם, בדידות זה כשכבר אדם לא נהנה אם הוא נמצא בחברת עצמו בלבד?
 
בואי ונרחיב את היריעה...

המילה 'לבד' מתארת מצב ואלו המילה 'בדידות' מתארת תחושה, הרגשה. כשאדם נמצא 'לבד' הוא בעצם נמצא עם עצמו- בחברת עצמו. יש אנשים היודעים להפיק הנאה מרובה ממצב שבו הם נמצאים לבד, עם עצמם. הם אף טורחים להקדיש זמן, באופן מכוון, בו יהיו עם עצמם, עם מחשבותיהם, יאזינו למוסיקה, ישחקו משחקי רשת, יקראו, יכתבו, יסרגו וכו'. הם יהיו לבד ויהנו מהתחושות הנלוות לכך. כמובן שאין סתירה לעובדה שאותם אנשים בהחלט עשויים להנות מאד גם מחברת אנשים נוספים, אך ה'לבדיות' שלהם אינה מפיקה תחושה של בדידות- נהפוך הוא. כאמור, 'בדידות' היא רגש, רגש קשה. תחושת הבדידות עשויה לתקוף את האדם כאשר הוא עם עצמו, אך גם כאשר הוא נמצא בחברת אנשים נוספים. תחושת הבדידות היא תוצאה של מחשבות שליליות (כפי שציינתי בדבריי הקודמים), שלרוב לא יעמדו במבחן השכל הישר, אם נבקש לבחון עד כמה הן משקפות מצב ריאלי (כאמור, יש הבדל רב בין מצב שהוא פרמטר אובייקטיבי, לבין תחושה בקשר לאותו המצב, אשר היא בגדר פרשנות סובייקטיבית למצב). שיהיה לנו שבוע טוב, גדוש בתחושות נפלאות וחיוביות.....
גילת
 

soulipcist

New member
טיפוסים חברתיים שונים והתפתחות אינדיבידואלית

שלום, לדעתי השאלה הזאת נעוצה לא באופן מקרי בתקופה מסויימת בחיי האדם כיצור חברתי: בתקופת ההתבגרות שבין השאר חשובה כדי לפתח קודים של התנהגות חברתית והערכה של היחסים החברתיים. כבר בכתבים של אריסטו מוצגת השונות שבין בני אדם בתקופות חיים שונות. ובמקרה הזה, אין לי ספק שיש חשיבות לגיל ולשלב ההתפתחותי שהוא מציין. עקרונית, אדם לדעתי לא משתנה לאורך התקופות שלו באופן מהותי, ואפשר להשוות אותו לאחרים בגילאים ששונים משלו, אבל עדיין, כל תקופה מדגישה תופעות ותחומי ענין אחרים. הנושא של הבדידות והצורך בחברה הוא מאוד בולט בגילאים צעירים (מגיל ההתבגרות ועד להתבגרות המאוחרת בסביבות גיל 21 אבל גם אחרי זה). כי בשלב הזה, נעשה גיבוש של הזהות וההתנהגות החברתית. נכתב הרבה על המרכזיות של היחסים עם החברה בכל מה שקשור למוסריות ולהערכה עצמית. כאשר בטווח השנים האלה, האדם בין היתר מעמיד את עצמו מול הסביבה החברתית שלו ושוקל איך לפתח את עצמו וגם איך האחרים רואים או אמורים לראות אותו מבחוץ. לדעתי מה שתואר למעלה בתור מזוכיזם או תלות ביחסים חברתיים לא מספקים מבטא אפיזודה של חוסר גיבוש או חוסר ביטחון בנושא של הצרכים החברתיים. כנראה שזה קשור לכל מיני גורמים סוציולוגיים ולא פילוסופיים... כשחיי החברה בגיל הזה יותר מתוחים ויוצרים יחסי תלות ופחדים שלא קיימים בגילאים מתקדמים ועצמאיים יותר מבחינה חברתית. מעבר לגיל, לכל אדם יש מידה מסויימת של צרכים חברתיים וגם עמידות בפניהם. זה כנראה יותר אינטנסיבי יחסית בגיל ההתבגרות מאשר בגיל מבוגר. אבל באופן כללי, בנוסף לרגישות של התקופה, קיימת אצל כל אדם מידה שונה של רגישות ותלות ביחסים חברתיים. בגיל מבוגר זה יכול להתבטא בצורה אחרת, במעגלים חברתיים אחרים וכו'. אבל באופן בסיסי, הנטייה או התלות החברתית היא מעין תכונה נפשית שמשתנה מאדם לאדם. וזה כמובן לא אומר שאי אפשר להשפיע על הצורך או חוסר הצורך החברתי לכיוון זה או אחר, אם מעוניינים קצת לשנות אותו. אלא שהבסיס לדעתי נשאר פחות או יותר קבוע, בהתאם לאישיות ולאופי של אותו אדם. אז בנוגע לשאלות שנשאלו... 1. לא אצל כל אחד קיים אותו צורך להיות בחברה בכלל ובחברה שלא אהובה עליו בפרט. 2. אפשר לומר שבגיל צעיר המשטר החברתי יותר אכזרי מאשר בגיל מאוחר. ושבמשך הזמן הצורך להיות בחברה כלשהי ובייחוד בחברה לא רצויה יפחת בהתאם (זה כמו לעבור מחברה שבטית לחברה מודרנית ואינדיבידואליסטית). 3. הסבר נוסף להעדפה של חברה לא אהובה על פני בדידות הוא חוסר הערכה עצמית. כאשר עצם הפעילות החברתית נתפסת כבעלת ערך עצמי ומאפשרת לאינדיבידואל לבטא את עצמו בסיטואציה החברתית. למעשה, חברה לא רצויה כזאת היא לא רק בריחה מהבדידות, אלא בריחה של האדם מעצמו. כשהוא מניח שעם החברה הוא יוכל לפצות את עצמו ולהגיע לעמדה יותר טובה מאשר כשהוא רק עם עצמו. לפעמים החברה היא תרוץ לא להתמודד עם עצמו לבד, או לחליפין להתמודד עם עצמו בצורה שנדמה לו שהיא יותר מחמיאה לו מאשר בלי אף אחד.
 
למעלה