האהבה הראשונה
זאת הפעם הראשונה שאני כותב עלייה. אנחנו ביחד כבר שנים. יש הרבה חומות ובעיות בינינו,אבל בסוף אנחנו מוצאים פתרון. הלוואי והייתי יכול להסביר לכם מי היא באמת, מה היא גורמת לי להרגיש. לא היה בינינו משחקים, לא היה אגו. הייתי יכול להיות אני עצמי. להיות נאיבי. מה היא גורמת לי להרגיש!!!..... וכל פעם בדרך חדשה. כן לפעמים היא גורמת לי לכעוס גורמת לי להיות ממורמר, אבל גם אז יוצא בסוף משהו חיובי, כי זאת היא,אהובתי כל כך הרבה שנים ועדיין אני מרגיש לפעמים כאילו זאת הפגישה הראשונה. אף פעם לא בשיגרה, תמיד ניצוץ חדש מדליק הכל. כשהעיתוי נכון אני יכול להרגיש ממש כאוס, כאילו המוח לא פועל רק הרגש מדבר. אהבה מטורפת ללא גבולות, רק הקרבה,אהבה טוטאלית שמחברת בינינו. היא באמת דבר מיוחד. אבל............. כן האבל הזה. אחרי כל כך הרבה שנים, היא נעלמה. כאילו לא היה בינינו כלום. כאילו היא שכחה ממני, כאילו לא הייתי קיים. כאילו שהיא לא ידעה מה היא גורמת לי להרגיש. לפעמים אני טועה אם החזרתי לה מספיק, אם באמת נתתי לה מעצמי. כל כך הרבה שנים היא הייתה פשוט חלק ממני, נתנה לי תקווה. אני יכול אפילו לומר שבזכותה נהייתי אדם עמוק יותר. מבין יותר,חזק יותר. היום........... אני יושב לי במרפסת,לילה רגוע ונעים, ונזכר.... מביט לפסנתר שיושב לי בחדר, ופשוט נזכר. נזכר בכל אותם ימים שהייתי מנגן לה.הפסנתר הזה בפינת החדר שהיא כל כך אהבה. היא אהבה לראות אותי מנגן, היא הייתה גאה בי. אבל כמו כל תקופה בחיים דברים באים והולכים. אני יושב פה במרפסת נותן לרוח ללטף לי את הפנים, עוצם את העיניים,Buena Vista ברקע ונרגע............ אני מאמין שהיא עוד תחזור, אני יודע שהיא תחזור. כי היא יודעת כמה אני מתגעגע. ואני יודע כמה היא אוהבת אותי ואני פשוט אוהב אותה. כן כן אני אוהב אותך! מוזה שלי!
זאת הפעם הראשונה שאני כותב עלייה. אנחנו ביחד כבר שנים. יש הרבה חומות ובעיות בינינו,אבל בסוף אנחנו מוצאים פתרון. הלוואי והייתי יכול להסביר לכם מי היא באמת, מה היא גורמת לי להרגיש. לא היה בינינו משחקים, לא היה אגו. הייתי יכול להיות אני עצמי. להיות נאיבי. מה היא גורמת לי להרגיש!!!..... וכל פעם בדרך חדשה. כן לפעמים היא גורמת לי לכעוס גורמת לי להיות ממורמר, אבל גם אז יוצא בסוף משהו חיובי, כי זאת היא,אהובתי כל כך הרבה שנים ועדיין אני מרגיש לפעמים כאילו זאת הפגישה הראשונה. אף פעם לא בשיגרה, תמיד ניצוץ חדש מדליק הכל. כשהעיתוי נכון אני יכול להרגיש ממש כאוס, כאילו המוח לא פועל רק הרגש מדבר. אהבה מטורפת ללא גבולות, רק הקרבה,אהבה טוטאלית שמחברת בינינו. היא באמת דבר מיוחד. אבל............. כן האבל הזה. אחרי כל כך הרבה שנים, היא נעלמה. כאילו לא היה בינינו כלום. כאילו היא שכחה ממני, כאילו לא הייתי קיים. כאילו שהיא לא ידעה מה היא גורמת לי להרגיש. לפעמים אני טועה אם החזרתי לה מספיק, אם באמת נתתי לה מעצמי. כל כך הרבה שנים היא הייתה פשוט חלק ממני, נתנה לי תקווה. אני יכול אפילו לומר שבזכותה נהייתי אדם עמוק יותר. מבין יותר,חזק יותר. היום........... אני יושב לי במרפסת,לילה רגוע ונעים, ונזכר.... מביט לפסנתר שיושב לי בחדר, ופשוט נזכר. נזכר בכל אותם ימים שהייתי מנגן לה.הפסנתר הזה בפינת החדר שהיא כל כך אהבה. היא אהבה לראות אותי מנגן, היא הייתה גאה בי. אבל כמו כל תקופה בחיים דברים באים והולכים. אני יושב פה במרפסת נותן לרוח ללטף לי את הפנים, עוצם את העיניים,Buena Vista ברקע ונרגע............ אני מאמין שהיא עוד תחזור, אני יודע שהיא תחזור. כי היא יודעת כמה אני מתגעגע. ואני יודע כמה היא אוהבת אותי ואני פשוט אוהב אותה. כן כן אני אוהב אותך! מוזה שלי!
