D e c e m b e r
New member
האהבה מנצחת הכל ?!
זוהי טיוטא של סיפור שהתחלתי...אין קשר בין הדמויות למציאות...אשמח אם תגיבו...יש כאן לדעתי סוגיה ... (סורי אם זה ארוך) "אני אוהב אותך כל כך", הביט בעיניי ואמר, "לו היית בגילי ורווקה" לחש לאוזני, "יכולנו להיות יחד לנצח, ליצור משפחה משלנו", ליבי החסיר פעימה. כל כך אוהבת אותו, יודעת שיכולתי לחיות איתו עד סוף ימיי, להוליד לו ילדים, נוסף על ילדיי, לאהוב אותו לנצח כמו שהבטחתי פעם. הוא החזיק בידי, ידעתי מה יהיה המשפט הבא, דמעה זלגה מעיניי, לא יכולתי לשמוע אותו אומר את זה "זה לטובת שנינו, את תמצאי את הגבר שיאהב אותך ותאהבי אותו ואני אמצא בחורה שאוכל להקים איתה משפחה משלי". קולו רעד. הוא נשק לשפתיי, לדמעותיי ויצא מביתי. חשבתי שהמשפט שכולם אומרים "האהבה מנצחת הכול", הוא אמיתי. האמנתי במשפט הזה כל חיי. שנה תמימה אהבנו, הכרנו ברשת, משיחה לשיחה התקרבנו יותר ויותר, כשנפגשנו הרגשנו שלא יכול להיות עילאי מזה. זו הייתה אהבה אמיתית וטהורה לשנינו. הוא הפיח בי רוח חיים לאחר עשר שנות נישואים כושלים. הרגשתי התרוממות שאין כמוה. בכל יום שעבר אהבתי אותו יותר ויותר, הילדים אהבו אותו, הכול היה מושלם. אהבה כמו זו רואים רק בסרטים אמריקאיים טובים, כשהמציאות עולה על כל דמיון, כשעלם צעיר מתאהב באישה גרושה עם ילדים והכול מסתדר והם חיים באושר. המציאות שלי היא שונה, זה לא יכול להיות כמו בסרט, הרי אני גרושה עם ילדים מקסימים, מבוגרת ממנו במספר שנים טובות, זה לא נראה טוב בעיני אחרים. הוא רווק, רוצה משפחה משלו, לא משפחה מוכנה. גם חברותיי, שמאד תמכו בי בשנה שהיינו יחד, תמיד זרקו פה ושם שהקשר הזה לא בריא, שהוא יתעורר ויבין שהוא רוצה משפחה משלו. לא רציתי לשמוע, רציתי להאמין באהבה הטהורה הזו. שבע שנים עברו מאז, בכל יוני באותן שנים התרגשתי מחדש, החודש שהכרתי אותו, חודש שלא אשכח לעולם, איך ליבי התפוצץ מרב אהבה והתרגשות, איך פרפרים ריחפו בבטני. ישבתי במסעדה עם חברה, שתינו, העברנו חוויות של "פנויות ומחפשות". הוא נכנס למסעדה עם חבר, הכוס נשמטה מידיי, הלב האיץ בדפיקותיו, התרגשתי כל כך. הוא ניגש אלי, עם חיוך מקסים כמו שנחרט בליבי, "מה שלומך יקירה?" כך אהב לקרוא לי. "נפלא, מה שלומך?" מילים סתמיות שנפלטו משפתותיי. חברתי הבינה מיד שעליה להסתלק "אני מאחרת לפגישה, אדבר איתך בטלפון בערב", זרקה לעברי ויצאה. הוא התיישב לצידי, זונח את חברו בשולחן ליד "אני מיד בא". "ספרי לי מה חדש אצלך?" התעניין. "לא קרה משהו דרמטי מאז, הכול שגרה". "ואיך אצלך? התחתנת ?" העזתי לשאול. "כן, התחתנתי" ענה לי בעצב. "אתה לא נשמע מאושר, הכול בסדר?" שאלתי. "התחתנתי שנה אחרי שנפרדנו " החל לספר, "בחורה מקסימה שהכרתי, התאהבתי בה, הייתי מאושר מתמיד, החלטנו להתחתן והכול היה נפלא". "היה ?" שאלתי. "שש שנים עברו מאז ואנחנו לא מצליחים להביא ילד לעולם" ענה לי בעצב. "עשיתם בדיקות? יש טיפולים היום, הרפואה מתקדמת מיום ליום", הגבתי. "כן, עשינו בדיקות, ניסינו הכול, אפילו בחו"ל." השתתק לרגע, "היא החליטה לעזוב אותי, התגרשתי לפני חצי שנה". "התגרשת ?" הופתעתי. "כן, היא לא יכלה להמשיך לחיות איתי ללא ילדים, ילדים היו משאת נפשה". "אבל למה להתייאש, עם כל הטיפולים ואפשר גם לאמץ לא ?!" ניסיתי. "כן, אפשר הכול, היא לא רצתה, היא רצתה ילד משלה", זיהיתי דמעה בעיניו. "והבעיה היא אצלי, מסתבר שאני עקר מלידה ולא אוכל להעניק לה ילד". ענה בקול רועד. "נאלצתי להסכים לגירושים". אמר והמילים חנוקות בגרונו. לא ידעתי איך להרגיש, עדיין אהבתי אותו, הזדהיתי עם העצב שלו וכאב ליבי עליו. חברו ניגש אלינו "נו , מה קורה ? אתה בא לאכול?" שאל. "אני מצטער, חייב לזוז, נהיה בקשר" אמר לי והלך. הספקתי להגניב לו מפית עם מספר הטלפון שלי. התקווה עוד בליבי. עבר שבוע, שבוע של תקווה כי יתקשר. הנייד צלצל והוא על הקו "היי, מה שלומך?", התרגשתי "אני מצוין, מה איתך?" שאלתי. "אני בסדר, תרצי להיפגש לקפה?" שאל. "בכיף" עניתי. נפגשנו בבית קפה, ישבנו אחד מול השנייה, הבטנו זה בעיני זו וללא מילים ידענו מה כל אחד חושב. הזמן עצר מלכת. ההרגשה הזו חזרה אלי, החומה סביב ליבי התפוררה לאט לאט באותו שישי בצהריים בבית הקפה. הפרפרים שוב החלו להתעופף להם חופשי בבטני והלב החל להאיץ פעימותיו. "אני יודע שאולי זה לא הזמן וזה לא ישמע טוב, אבל רוצה לספר לך, שלא הפסקתי לאהוב אותך, למרות שהתחתנתי מכל הסיבות הנכונות שבדיעבד לא יצאו לפועל, למרות המציאות המעוותת שכפתה עצמה עלינו, לא הפסקתי לאהוב אותך, לחשוב עליך בכל יום לפני השינה". לא יכולתי לעצור את הדמעות ולספר לו שגם אני לא הפסקתי לאהוב, שגם אני חשבתי עליו בכל יום לפני השינה, שזו הסיבה שנשארתי כל כך הרבה שנים "פנויה ומחפשת", שלא יכולתי לחוש קרבה של גבר אחר על פניו. הוא חיבק אותי ברוך, נישק את שערי, "אני יודע" אמר, כאילו שמע את מחשבותיי. "אני אוהבת אותך" הצלחתי ללחוש. הילדים שמחו לראות אותו שוב אצלנו בבית ולא הייתה מאושרת ממני, מביטה בכולם ומחייכת, למרות הכול האהבה אכן מנצחת.
זוהי טיוטא של סיפור שהתחלתי...אין קשר בין הדמויות למציאות...אשמח אם תגיבו...יש כאן לדעתי סוגיה ... (סורי אם זה ארוך) "אני אוהב אותך כל כך", הביט בעיניי ואמר, "לו היית בגילי ורווקה" לחש לאוזני, "יכולנו להיות יחד לנצח, ליצור משפחה משלנו", ליבי החסיר פעימה. כל כך אוהבת אותו, יודעת שיכולתי לחיות איתו עד סוף ימיי, להוליד לו ילדים, נוסף על ילדיי, לאהוב אותו לנצח כמו שהבטחתי פעם. הוא החזיק בידי, ידעתי מה יהיה המשפט הבא, דמעה זלגה מעיניי, לא יכולתי לשמוע אותו אומר את זה "זה לטובת שנינו, את תמצאי את הגבר שיאהב אותך ותאהבי אותו ואני אמצא בחורה שאוכל להקים איתה משפחה משלי". קולו רעד. הוא נשק לשפתיי, לדמעותיי ויצא מביתי. חשבתי שהמשפט שכולם אומרים "האהבה מנצחת הכול", הוא אמיתי. האמנתי במשפט הזה כל חיי. שנה תמימה אהבנו, הכרנו ברשת, משיחה לשיחה התקרבנו יותר ויותר, כשנפגשנו הרגשנו שלא יכול להיות עילאי מזה. זו הייתה אהבה אמיתית וטהורה לשנינו. הוא הפיח בי רוח חיים לאחר עשר שנות נישואים כושלים. הרגשתי התרוממות שאין כמוה. בכל יום שעבר אהבתי אותו יותר ויותר, הילדים אהבו אותו, הכול היה מושלם. אהבה כמו זו רואים רק בסרטים אמריקאיים טובים, כשהמציאות עולה על כל דמיון, כשעלם צעיר מתאהב באישה גרושה עם ילדים והכול מסתדר והם חיים באושר. המציאות שלי היא שונה, זה לא יכול להיות כמו בסרט, הרי אני גרושה עם ילדים מקסימים, מבוגרת ממנו במספר שנים טובות, זה לא נראה טוב בעיני אחרים. הוא רווק, רוצה משפחה משלו, לא משפחה מוכנה. גם חברותיי, שמאד תמכו בי בשנה שהיינו יחד, תמיד זרקו פה ושם שהקשר הזה לא בריא, שהוא יתעורר ויבין שהוא רוצה משפחה משלו. לא רציתי לשמוע, רציתי להאמין באהבה הטהורה הזו. שבע שנים עברו מאז, בכל יוני באותן שנים התרגשתי מחדש, החודש שהכרתי אותו, חודש שלא אשכח לעולם, איך ליבי התפוצץ מרב אהבה והתרגשות, איך פרפרים ריחפו בבטני. ישבתי במסעדה עם חברה, שתינו, העברנו חוויות של "פנויות ומחפשות". הוא נכנס למסעדה עם חבר, הכוס נשמטה מידיי, הלב האיץ בדפיקותיו, התרגשתי כל כך. הוא ניגש אלי, עם חיוך מקסים כמו שנחרט בליבי, "מה שלומך יקירה?" כך אהב לקרוא לי. "נפלא, מה שלומך?" מילים סתמיות שנפלטו משפתותיי. חברתי הבינה מיד שעליה להסתלק "אני מאחרת לפגישה, אדבר איתך בטלפון בערב", זרקה לעברי ויצאה. הוא התיישב לצידי, זונח את חברו בשולחן ליד "אני מיד בא". "ספרי לי מה חדש אצלך?" התעניין. "לא קרה משהו דרמטי מאז, הכול שגרה". "ואיך אצלך? התחתנת ?" העזתי לשאול. "כן, התחתנתי" ענה לי בעצב. "אתה לא נשמע מאושר, הכול בסדר?" שאלתי. "התחתנתי שנה אחרי שנפרדנו " החל לספר, "בחורה מקסימה שהכרתי, התאהבתי בה, הייתי מאושר מתמיד, החלטנו להתחתן והכול היה נפלא". "היה ?" שאלתי. "שש שנים עברו מאז ואנחנו לא מצליחים להביא ילד לעולם" ענה לי בעצב. "עשיתם בדיקות? יש טיפולים היום, הרפואה מתקדמת מיום ליום", הגבתי. "כן, עשינו בדיקות, ניסינו הכול, אפילו בחו"ל." השתתק לרגע, "היא החליטה לעזוב אותי, התגרשתי לפני חצי שנה". "התגרשת ?" הופתעתי. "כן, היא לא יכלה להמשיך לחיות איתי ללא ילדים, ילדים היו משאת נפשה". "אבל למה להתייאש, עם כל הטיפולים ואפשר גם לאמץ לא ?!" ניסיתי. "כן, אפשר הכול, היא לא רצתה, היא רצתה ילד משלה", זיהיתי דמעה בעיניו. "והבעיה היא אצלי, מסתבר שאני עקר מלידה ולא אוכל להעניק לה ילד". ענה בקול רועד. "נאלצתי להסכים לגירושים". אמר והמילים חנוקות בגרונו. לא ידעתי איך להרגיש, עדיין אהבתי אותו, הזדהיתי עם העצב שלו וכאב ליבי עליו. חברו ניגש אלינו "נו , מה קורה ? אתה בא לאכול?" שאל. "אני מצטער, חייב לזוז, נהיה בקשר" אמר לי והלך. הספקתי להגניב לו מפית עם מספר הטלפון שלי. התקווה עוד בליבי. עבר שבוע, שבוע של תקווה כי יתקשר. הנייד צלצל והוא על הקו "היי, מה שלומך?", התרגשתי "אני מצוין, מה איתך?" שאלתי. "אני בסדר, תרצי להיפגש לקפה?" שאל. "בכיף" עניתי. נפגשנו בבית קפה, ישבנו אחד מול השנייה, הבטנו זה בעיני זו וללא מילים ידענו מה כל אחד חושב. הזמן עצר מלכת. ההרגשה הזו חזרה אלי, החומה סביב ליבי התפוררה לאט לאט באותו שישי בצהריים בבית הקפה. הפרפרים שוב החלו להתעופף להם חופשי בבטני והלב החל להאיץ פעימותיו. "אני יודע שאולי זה לא הזמן וזה לא ישמע טוב, אבל רוצה לספר לך, שלא הפסקתי לאהוב אותך, למרות שהתחתנתי מכל הסיבות הנכונות שבדיעבד לא יצאו לפועל, למרות המציאות המעוותת שכפתה עצמה עלינו, לא הפסקתי לאהוב אותך, לחשוב עליך בכל יום לפני השינה". לא יכולתי לעצור את הדמעות ולספר לו שגם אני לא הפסקתי לאהוב, שגם אני חשבתי עליו בכל יום לפני השינה, שזו הסיבה שנשארתי כל כך הרבה שנים "פנויה ומחפשת", שלא יכולתי לחוש קרבה של גבר אחר על פניו. הוא חיבק אותי ברוך, נישק את שערי, "אני יודע" אמר, כאילו שמע את מחשבותיי. "אני אוהבת אותך" הצלחתי ללחוש. הילדים שמחו לראות אותו שוב אצלנו בבית ולא הייתה מאושרת ממני, מביטה בכולם ומחייכת, למרות הכול האהבה אכן מנצחת.