האור

Crossface

New member
האור

אור לבן חזק מסנוור אותך ומתקרב אליך, הוא רחוק בהתחלה אבל ככל שהוא מתקרב הוא מתקרב יותר ויותר מהר עד שהוא עוטף אותך. אתה לא רואה כלום, אתה עוצם את עינייך ומחכה שזה יעבור, לאט לאט אתה פוקח את העיניים ואתה בתוך מנהרה ואתה מזהה תמונות על הקיר, רגע, זה החיים שלך, היום הולדת הראשון שלך, המכות בכיתה ב´, ההתאהבות בכיתה ה´, כל החברים, כל השמחות, כל הרגעים הקטנים שבהם היית מאושר וגם את כל הכאבים. מתוך האור פוסעת לעברך דמות, מי שם? מי זה יכול להיות? כשהוא יהיה קרוב מספיק אתה תזהה אותו – קרוב משפחה שלך, מישהו שאהבת, מישהו יקר לך, מישהו שאבד לך, הוא בא לקחת אותך, להדריך אותך, להוביל אותך לתוך האור. או אולי לא. אולי שהכל ייגמר הכל פשוט ייגמר. שום אור שום מנהרה שום קרוב שום דבר פשוט הסוף.
 
קרוס

יש לי הרושם... שאתה מדבר הרבה על ה..סוף על המוות. אני צודקת? לא חייב כמובן לענות אולי משהו מציק לך אולי אתה מפחד ממשהו???? חוצי דואגת
 

Crossface

New member
כן, זה על מוות

כתבתי את זה די מזמן ואני אוהב את זה, זה מין המשך ל24 שעות (שאותו כתבתי בהשראת שיר) אז אין מה לדאוג, תודה
 
קרוסי

אני חושבת שאתה בקטע שבודק מה זה החיים האלה מה זה מוות נראה לי שזה בקטע של להבין את החיים שלך ולא בקטע של דכאון נכון?
 

Crossface

New member
צודקת, אין דכאון, יש סקרנות

כל הכבוד
המפקדת שלי בצבא רצתה לשלוח אותי לקב"ן בגלל הקטע הזה
 

tairon

New member
למה צריך לשלוח

לקב"ן מישו שסקרן ומתחבט בשאלה של מוות זה חלק מאיתנו הרי בסופו של דבר כולנו נגיע לשם אז יש כאלו שבוחרים לא לגעת בנושא מכל מיני טעמים ויש כאלו שהנושא מסקרן אותם וכן בוחרים לגעת בו
 

תלתלית

New member
טוב, היא מפקדת.

מוטלת עליה אחריות כבדה שלומם של חייליה. לפחות אתה הבנת שהיא לא הבינה אותך. יש מפקדים שבכלל לא שולחים לקב"ן, ואחר כך מצטערים על זה. בצבא שלי פגשתי הרבה מפקדים כאלה, וגם הרבה חיילים שקב"ן הועיל להם. כמובן, שאם אתה סקרן לגבי הנושא, אין שום סיבה שתפסיק לעשות כן, אני סקרנית גם כן. המוות הוא חלק מהחיים. לברוח ממנו זה לא פיתרון. קראתי את מה שכתבת על האור זה מצמרר , הכתיבה שלך מעוררת מחשבה.
 
קרוסי: המוות והחיים

המוות והחיים מתחלפים במעגל נצחי. המוות אינו אלא הצד השני של החיים. כאשר החיים פורשים מן העץ ומעליו בסתיו, מאבדים העלים את חיותם והופכים לקליפות ריקות, מתים ונושרים. אך רק הקליפות ריקות! החיים שפיכו בעלים, נחים בעץ ובוקעים שוב באביב, עוטים שוב חומר חדש, עלים חדשים, והחיים מתגלמים במחזורם הנצחי. העץ נושף ונושם את החיים, רק העלים מתחלפים. רק הקליפה החיצונית. החיים נשארים נצחיים. (אליזבט הייך- "התקדשות") נכון שזה יותר קשה להשלים עם זה כשמדובר ב"קליפה" שלנו, כלומר הגוף הפיזי הזה, שנקשרנו אליו, והתאהבנו בו, בקליפה הזו. אבל זה ככה. זה חייב להיות ככה כי לא יצרו את הדבר המופלא והמאד מורכב ומיוחד הזה, מלא האפשרויות, שהוא נשמת האדם, רק לצורך 70 שנה שהן גרגר בתוך הנצח. ואם אתם שומעים עכשיו 88 fm רווח נקי לכם.
 
היה בלוז, היה ג´אז, היה רוגע כל

שבת מ-9 ובעצם כל השישבת עם שירים משנות השישים, שבעים, שמונים שלא לדבר על שישי משבע עד תשע "סקסופון" ובעצם כל הזמן. אני עכשיו לבד עם בקבוק הר חרמון אדום,
תאנים מיובשות וכאלה
וספר טוב
והמוסיקה הטובה הזו
וסבבה לי החיים יפים
 

Crossface

New member
אחל´ה

סבבה לך אני נשאר עם צ´ארלי יש עכשיו הדיקטטור הגדול
 
למעלה