האיור כיצירת אמנות / יואל כהן
על ארבעה מאיירים חשובים שמוכרחים להכיר
איור הספרים לילדים הוא תחום מופלא ומוסתר בחלקו. מאז ומתמיד, התמיה אותי המרחק בין עוצמת היופי שחשתי מול איורים לא מעטים לבין סוג של אי-הבנה רווח המתייחס לאיורים במקרה הטוב כאל משהו הראוי למבט חטוף, ולמילה אחת – נחמד. ולי ברור; האיור במיטבו הוא הרבה יותר מכך. שהרי ישנם איורים רבים של מאיירים מכל פינות העולם, שבנוסף ליופי המידי שהם מקרינים, הם מזמינים הקשבה, התבוננות והתפעלות השמורה ליצירות אמנות.
מה שחסר בהקשר הזה כאן, אצלנו, הוא מקום מרכזי תוסס ובו ישכנו רבים מאותם ספרים מאוירים נפלאים. ניסיון חלקי לכך קיים, ככל שאני מכיר, בשני מקומות: בספריית הילדים של מוזיאון ישראל ובספרייה העירונית בכפר סבא. אך צריך יותר. הרבה יותר. משהו שהוא שלם ולא חלקי. משהו שמתוקצב היטב ולכן אינו מתפשר. כי בתחום הזה – איור ספרי הילדים – יש יצירות מופת ולא רק מן העבר, שכן מדי חודש נוצרות עוד ועוד יצירות כאלה, בסגנונות שונים ובאמצעים שונים. מה חבל שרק חלק מאותן יצירות מגיע לכאן, והרי כל זה ניתן לשינוי.
הרשימות הבאות – אודות ארבעה מאיירים מעולים וחשובים, שאינם מוכרים דיים בישראל – הן סוג של הצעה להיכרות ראשונית עם המאיירים הנפלאים הללו. התחלה המבקשת המשך, ולאו דווקא באמצעותי.
איור – מלה חדשה יחסית ששורשה מהמלה אור. תפקיד האיור – להאיר את הטקסט אותו הוא מלווה. אלא שלמלה החדשה הזו נלוה גם צליל אחר; איור כמשהו חביב אך פחות בערכו מהציור. לנימה מנמיכה זו אנו מתנגדים.
לאיורים שבספר חשיבות עצומה. העין קולטת קודם כל אותם. בכוחם לקרב או להרחיק, לעיתים בצדק ולעיתים לא.
רנדולף קלדקוט
מי שיפתח את סקירת המאיירים הוא אחד מגדולי המאיירים מעולם, Randolph Caldecott. קלדקוט האנגלי חי ארבעים שנה, מ-1846 עד 1886. פקיד בנק במנצ’סטר שרק בהמשך עבר ללונדון ועסק שם באיור לפרנסתו.
מו”ל ושמו Edmund Evans סיכם איתו כי מידי שנה יצור שני ספרונים המבוססים ברובם על שירי ילדים מוכרים לכל, בעיקר מאוסף שירי ‘אמא אווזה’ וכך נוצרו במרוצת השנים ששה עשר ספרונים שכאלה. שמו נודע גם מחוץ לבריטניה. ידוע כי ואן גוך וגוגן שהכירו את עבודותיו היו בין המתפעלים מהן.
את שנת חייו האחרונה עשה בארצות הברית וה’קשר האמריקני’ ממשיך בכך שהפרס, מהנחשבים ביותר בתחום האיור, פרס Caldecott, מחולק מידי שנה בארצות הברית.
המעניין הוא שפרס זה ניתן רק למאיירים בעלי אזרחות אמריקאית, כלומר שCaldecott עצמו לא יכול היה, לפי תקנון הפרס, לזכות בו.
ומכאן למבט בוחן בכמה מאיוריו:
איור מתוך: The Milkmaid
באיור מופיעים שני זוגות, הבחור והבחורה ושני הכלבים (כלב וכלבה?). יש הקבלה בין המשיכה הגלויה של הבחור לבחורה המאופקת לכאורה, לבין הכלב הנובח ושמח לכלבה(?) השומרת על עניין ו”הגינות” גם יחד. ובתוך כל המערך הזה “המבוגר האחראי” בדמות הסוס.
איור מתוך: The Fox jumps over the Parson’s Gate
איור הקרוב לקריקטורה, של איש כנסיה. קריקטורה הבאה לעורר חיוך מבלי להגחיך את מושא האיור. הכנסיה, למרות שבמציאות היא בדרך כלל סגורה ועמוסה, כאן היא אוורירית ומרומזת. דבר שכמובן, מבליט את הדמות.
זו תמונה בתנועה, אנחנו תוהים מה מרגש את הדמות וגם מבחינה זאת זה איור במיטבו, כיוון שהוא שולח אותנו אל הטקסט שיסביר את ההתרחשות.
איור לשיר Hey Diddle Diddle
איור לשיר ידוע מתוך “אמא אווזה”, שכולו צהלה. והיופי, כמו ברבים משירי הנונסנס, הוא בכך ששום דבר אינו מתמיה, שום דבר לא בלתי אפשרי. מבחינה זו, קלדקוט יוצר איור שהוא יותר מאשר ייצוג ויזואלי של הטקסט הכתוב, אלא מנהל איתו דיאלוג ויוצר בכך טקסט שלם (הכולל את הטקסט הכתוב והאיור גם יחד) עמוק ומורכב יותר.
איור משמח שמתאר שמחה טובת לב, כשגם המבוגרת שבחבורה מביטה בקורת רוח על המתרחש.
כריכת הספר Babes in the wood
סיפור ילדים עצוב ומפחיד, ולפיכך בולט בו השוני מהאיורים האחרים, הקומיים-פסטורליים. הרקע שחור לעומת הרקע הבהיר באותם איורים. בדמויות הנפחדות בולטות, קודם כל, העיניים הפעורות. הטבע הוא מפחיד אך בה בעת מבקש להרגיע. שוב איור השולח את הקורא אל הטקסט.
שתי הציפורים (אדום החזה) בולטות בגודלן ובנוכחותן, גם כסוג של הכנה לתפקידן בסיפור.
Caldecott בפרוייקט גוטנברג. אגודת קלדקוט. פרס קלדקוט – האתר הרשמי
ברברה הלן ברגר
ברגר מדברת בצמצום על הביוגרפיה שלה, והפרטים שהיא מציעה מתייחסים בעיקר לילדותה וללימודיה. אביה היה רופא ואמן, ואמה אחות ומשוררת (וכך היא בוחרת להציג את אמה: “Whenever she read to us out loud, she made the words sing.”). היא עצמה למדה איור (כולל שנה באיטליה), ומאז שנות השמונים עיקר פעילותה האומנתית באיור ובכתיבת ספרי ילדים.
כיום היא מתגוררת ב-Bainbridge Island, Washington.
כדי לקבל יותר ממושג על מה שמעורר אותה צריך רק להקשיב לדבריה:
“I feel so fortunate to be able to walk right out of the door and into the woods, to walk there for hours if I wish. It is amazing what the simple fall of sunlight can do, and the voice of a small tree frog.”
והיא ממשיכה:
” The most normal and ordinary contains the most miraculous!”.
האור הבוקע על שלל צורותיו משמש מוטיב חוזר באיוריה, ועוד נחזור לכך. כאמור, נראה שהיא לא מרבה לדבר על חייה האישיים, מה שגורם לנו למקד את מבטנו אל יצירתה, ואל יצירתה בלבד.
שילוב של פנטסיה, כיסופים ושלווה. באיור זה בולטת השמש הדומה לורד צהוב (ובכך עושה שימוש בכפל המשמעות של המלה rose) . דוגמה נהדרת לשמש המצויירת באופן חדש ומוכר בעת ובעונה אחת (בדרך כלל, כאשר מדמים את השמש לפרח הדימוי הנפוץ הוא חמניה). זהו עולם מפויס, המקרין שמחה שקטה, חיוּת ואיפוק גם יחד.
מתוך הספר When the sun rose
האריה שמקרין רוגע נם את שנתו בעוד הילדה לבושה בשמלת פרחי השמש. הקשת, גם מצויירת על ידי הילדה וגם מרחפת בחלל האויר, מתחככת בראשו של האריה.
ותמונה שלישית מתוך “When the sun rose”. יש כאן שני זוגות, שתי ילדות מצדו האחד של האריה ושתי הבובות מצדו האחר. האריה הוא כל דבר, חוץ מאשר חיית טרף מפחידה, ויותר מהכל, הוא מקור של אור. וישנם הפרפרים, מוטיב חוזר לאורך כל הספר. בספר כולו בולט השימוש בשטחים רחבים של צבע. כאן, הבולטים הם הכחול לגווניו והצהוב, עם אזכורים לירוק התופס שטחים רחבים בעמודים אחרים.
על ספר זה חותמת ברברה הלן ברגר ללא שמה האמצעי. היא מסבירה זאת באתר שלה
ספר נוסף בו ההסתכלות אל הטבע, שהאור הוא יסוד כל-כך מרכזי בו, מאפשר לברברה ברגר גם לצייר סיפור אגדה וגם לצרף אותנו אליה אל ההסתכלות המיוחדת שלה. נראה שברגר מציעה בספר גם סוג של מדיטציה, הארה, מה שברוב המקרים היה עלול להפריע, אך לא כאן.
העמוד המסיים את הספר, החותם במלים “Good night”. האור הולך ופוחת, הכלב מפויס וישן החתול עדיין קשוב.
והצצה לעבר שני ספרים נוספים –
הארנבון בכחול, כמו פיסת השמיים העומדת להתכסות בענן. במבט שלו יש תום, תעוזה וזהירות גם יחד. ברברה הלן ברגר שוב מחברת בין החי לבין מה שעוטף את כולנו (האור, הרעם). כשמביטים בתמונת הכריכה, כששם הספר מלווה אותה, קשה שלא לחשוב מה יקרה בעוד דקות כשהארנבון ישמע לראשונה את סופת הרעמים.
אם תרצו, Gwinna היא ברברה ברגר. כפי שמתואר הספר באתר המחברת, ל- Gwinna יש כנפיים והיא מגלה את יכולתה להמריא ולעוף. היא קשובה לאור, לקולות, לעולם, ומצליחה לגלות את קולה שלה. כפי שברברה ברגר, ברגע של גילוי לב, כותבת:
“The story itself, about a girl who must discover her own wings and find her own true voice, was guiding me at the same time. I had to expand my own wings and voice as a writer. I needed Gwinna as much as she needed me.”
ציור העטיפה יכול להיקרא – השיבה אל גן העדן.
ברברה הלן ברגר פרסמה עד כה כעשרה ספרי ילדים. למרבה התמיהה אף אחד מהם לא תורגם לעברית, עדיין. אתר המחברת.
