האישה הביישנית והצנועה שבראה את קרואלה דה ויל
היא הפכה ממוכרת רהיטים לתסריטאית ולסופרת מצליחה, אבל רק בגיל שישים כתבה את "101 דלמטים", מה שהפך ליצירתה האהובה והמוכרת ביותר. הכל קרה בזכות תשעת הכלבים הדלמטים שגידלה באהבה בביתה ובזכות חברה קרובה, שהפכה להשראה לאחת מהמרשעות האהובות בהיסטוריה
דורית גני
הסופרת דודי סמית בחברת חברים בשחור ולבן
קיים סיכוי גבוה שהדבר הראשון שתחשבו עליו בעקבות צמד המילים "כלבים דלמטיים" הוא הסרט של דיסני – הגרסה הספציפית תלויה בשנת הולדתכם.
יש גם סיכוי, נמוך יותר אבל קיים, שתיזכרו בספר עליו מבוסס הסרט, ספר שבשעתו זכה להצלחה ניכרת. אתם יחידי סגולה של ממש אם גם זכור לכם שהספר נכתב ע"י דודי סמית, שם שרוב ילדי וילדות ישראל שקראו את הספר במהדורתו הישנה קראו כנראה עם שורוק ב-ו', מבלי לעצור ולתהות מה הקשר בין שם החיבה הישראלי דוּדי לספר מתורגם.
ובכן, כדאי לדעת שמי שהביא לעולם את 101 הכלבים הדלמטיים, וחשוב לא פחות – את נבלית העל קרואלה דה ויל (או עריצה מדיאש, בגרסת ילדי שנות ה-80-60), לא היה וולט דיסני, וגם לא גבר סחבק בשם דודי, אלא אישה אנגליה בשם דורותי ( או בשם החיבה שלה – דוֹדי, בחולם) סמית. ואם השם הזה מצלצל לכם מוכר גם בהקשרים אחרים, זו אכן אותה האישה שכתבה את הספר המצליח "הטירה היא שלי" שנבחר לאחד מ-100 הספרים האהובים ביותר בבריטניה, וזכה אף הוא לעיבוד קולנועי. גם לעברית הוא תורגם פעמיים (בפעם הראשונה בשם "רשימות קסנדרה" ולאחרונה בשם נאמן למקור).
סמית נולדה בשלהי המאה ה-19, בשנת 1896. אביה מת כשהייתה בת שנתיים, ודודי עברה עם אמה לגור בביתם של סבה וסבתה, בית בו גרו גם אחיה ואחיותיה הרווקים של האם. הילדה הקטנה זכתה להערצתם של כל דרי הבית וספגה את אהבתם הגדולה לתיאטרון. בגיל 18 נרשמה דודי לאקדמיה לאמנויות הבמה בלונדון אך לאחר מספר שנים הבינה שלא נועדה לקריירת משחק ובלית ברירה החלה לעבוד לפרנסתה בחנות רהיטים. כל זה לא הפחית מאהבתה לעולם הבמה, והיא פנתה לכתיבת תסריטים. תסריט שלה לסרט קולנוע נמכר תחת שם העט הגברי צ'רלס הנרי פרסי ומחזה תיאטרון שפרסמה תחת השם הבדוי C.L. Anthony נמכר אף הוא וזכה להצלחה.
הסופרת דודי סמית
האם הייתה מצליחה באותו אופן לו פרסמה אותם מלכתחילה תחת שמה? לעולם לא נדע, אבל כאשר זהותה נחשפה, הפכה מוכרת הרהיטים התסריטאית לסנסציה ('Shopgirl writes play' הכריזו כותרות העיתונים), וסמית הפכה לאחת המחזאיות המצליחות בזמנה. התפתחות נוספת בקריירת הכתיבה שלה החלה במהלך מלחמת העולם השנייה, אז עברה עם בעלה לארצות הברית. געגועיה הביתה הובילו אותה לכתוב את ספרה המצליח – "הטירה היא שלי", ספר שבמרכזו נערה שובת לב המספרת ליומנה על עולמה ועל משפחתה יוצאת הדופן, המתגוררת בטירה מתפוררת בכפר אנגלי. הספר זכה לאהבת הקוראים ולהדפסות חוזרות וכעת סמית כבר לא הייתה רק תסריטאית מצליחה אלא גם סופרת.
אולם הספר שזכה להצלחה הגדולה ביותר הגיע כמה שנים מאוחר יותר, כשסמית הייתה בת 60. ההשראה לספר באה לה מתשעת הדלמטים שהיא עצמה גידלה עם בעלה. שמו של הראשון בהם, ודאי לא תופתעו לשמוע, היה פונגו. חברה של סמית העירה שתוכל להכין ממנו מעיל פרווה מצוין ובאותו הרגע נולדה במוחה של סמית דמותה של קרואלה דה ויל. מדמותה של קרואלה התפתחה בחלוף הזמן העלילה כולה.
הצלחת הספר הובילה לשיחת טלפון מוולט דיסני שהציע להפוך את ספרה לסרט. בשנת 1961 יצא לאקרנים סרט האנימציה (סמית אהבה את הסרט, אבל התאכזבה מכתובית הקרדיט הקטנה) שבתורו העצים את הצלחת הספר, ובין השאר, הוא כנראה זה שהוביל לתרגומו לעברית. כעשר שנים לאחר פרסום הספר הראשון, פרסמה סמית ספר המשך (בעברית: תעלומת הכלבים המעופפים) אך הוא לא זכה להצלחה של קודמו ולמעשה, סרטי ההמשך של דיסני כלל אינם מבוססים עליו. אגב, דיסני רכשו גם את הזכויות לספר "הטירה היא שלי" שאמור היה לצאת בכיכובה של היילי מילס, אך בשל מחלוקות בין התסריטאית לבין סמית הפרויקט נגנז, ורק לאחר מותה של סמית נלקחו הזכויות מדיסני והסרט יצא באולפנים אחרים.
בשנת 1996 הוציאו בדיסני גרסה נוספת של 101 כלבים וגנבים, הפעם עם שחקנים וכלבים בשר ודם, ובכיכובה של גלן קלוז בתפקיד קרואלה דה ויל.
סמית לא זכתה לראות אותו. היא נפטרה בשנת 1990, ארבע שנים אחרי שבעלה מת במפתיע והותיר אותה שבורת לב. מי ששימש לה בן לוייה, משענת ומקור כוח בשנותיה האחרונות, היה צ'רלי, הכלב הדלמטי שלה.
כמו שקורה בדרך כלל כאשר ספרים הופכים לסרטים (אפילו כאלה שגלן קלוז מככבת בהם) לעולם יהיו בהם פרטים ורבדים שלא יוכלו לעבור למסך הגדול. גם אם נדמה שזה בלתי אפשרי, קרואלה דה ויל של הספר היא אכזרית יותר מזו של הסרט וגם הרקע שלה אפל יותר. מצד שני, גם ההומור נוכח יותר בספר וכך גם הסדר ההיררכי הנכון של יחסי אנשים וכלבים. הנה קטע מהעמוד הפותח של הספר, שיצא לאחרונה בתרגום חדש של גילי בר הלל-סמו, בו אנו מתחילים להכיר את פונגו ומיסי ואת אדון וגברת דירלי: "כמו רבים מבני האדם האהובים, הם סברו בטעות שהם הבעלים של הכלבים שלהם, במקום להבין שהכלבים הם הבעלים שלהם. בעיני פונגו ומיסי זה היה נוגע ללב ומשעשע, והם הניחו לאנשי המחמד שלהם להמשיך לחשוב שאלה פני הדברים".
אז אם אתם אוהבים כלבים או נבלים משובחים, ואם אתם רוצים להיחשף ליצירה של סופרת מוכשרת שספריה הצליחו אך שמה נשכח, אנו ממליצים להוסיף את ספריה של סמית לרשימת הקריאה שלכם.
ואסיים בגילוי נאות לקוראי "הטירה היא שלי" – את הרשימה הזו לא כתבתי, לצערי, בישיבה בתוך כיור המטבח.
באדיבות הספרנים בלוג הספרייה הלאומית