דעתי על האלבום.
אמנם לא יצא לי להקשיב לכל שיר לעומק אבל ממה שבינתיים שמעתי אפשר לומר שהזדעזעתי והתאכזבתי קשות. האלבום נשמע לי כמו שיר אחד ארוך במיוחד, לחנים משעממים ורגילים, שום דבר מרגש. אפילו הבלדות שלפי דעתי ווית'ין הצטיינו בהם, עד עכשיו, פשוט לא מרגשות וטכניות לגמרי. השירה של שארון נהייתה משעממת ורגילה, כזו שלגמרי תמכור לקהל הרחב ומצד שני תגרום ל"נטישה" של המעריצים הוותיקים שהתאהבו בלהקה בעיקר בגלל הקול המלאכי של שארון שלגמרי היה סימן היכר. שארון נשמעת כאילו היא חולה באלבום הזה ושכחה איך שרים גבוה. אין בכלל שום ניסיון להראות את הגיוון האדיר שיש לה בקול וזה פשוט חבל. לא הרגשתי באלבום הזה שום דבר ווית'יני, זה נשמע כמו אלבום של להקת רוק פשוטה ומשעממת ובעיקר מיינסטרימית. הדבר היחיד שתפס לי את האוזן זה הפזמון של Sinead ואיזה 10 שניות לחישה של שארון באיזה שיר אחר. את In the Middle of the Night לא סבלתי בכלל, הפזמון מציק. ושלא נדבר על Where is the Edge שהוא פשוט מחריד. אני לא מאמין שאני כותב דברים כאלה על להקה שכל כך אהבתי והערכתי אבל זה מה שאני מרגיש... אולי אני צריך להקשיב לאלבום הזה שוב כמו שצריך, או אולי הבעיה היא בי... אני לא יודע, בכל מקרה, תמיד הייתי בעד הליכה לכיוונים חדשים ולא השארות באותו הסגנון ללא חיפוש אחר דברים חדשים, אבל זה פשוט מרגיש לי מזויף ולא הם...