Chocoholic
New member
האלבומים: שנות התשעים
1) Under The Red Sky - 1990 רוב המבקרים, וכמוהם גם המאזינים, רואים באלבום זה שפתח את שנות התשעים כאוסף של "שירי שטות". אין ספק שהשירים כאן,שכולם נכתבו ע"י דילן, נופלים רחוק מרוב החומר שכתב בקריירה שלו, אפילו בתקופות חלשות. בעייתו העיקרית של האלבום (ולצערנו גם לא היחידה) היא בחומר הלא ממוקד ולא ברור, הנע בין שירים בעלי זיקה לאגדות ילדים (‘Under The Red Sky’, ‘2X2’), שירי רוק שיכולים בקלות להיות חלק מרפרטואר של להקת בארים מקומית (‘Wiggle Wiggle’, ‘Handy Dandy’), ושירי הופעות החביבים על הקהל (‘Unbelievable’, ‘Cat’s In The Well’); נוצר הרושם שבוב החליט להשתמש בחריזה בכל מחיר, גם אם התוצאה היא יבשה ונדושה ברוב המקרים. מגרעה נוספת היא חוסר העניין שנראה מצידו של בוב, המתבטא גם בסגנון השירים וגם בדרך בה הוא שר. נכון שהוא לעולם לא השתייך לליגה של טום ג'ונס או אלביס פרסלי מבחינת הקול והשירה, אך אם תהיתם איך נשמע קולו ביום רע, זה באלבום הזה. למאזין הממוצע אין מה לחפש כאן; אפילו בקרב המעריצים הדעות חלוקות לגבי האלבום.בעוד שחלק אומרים "עד כאן" ומבחינתם זו חציית קו אדום, אחרים ימצאו חן מסוים ברוב השירים ואף ימצאו עניין וטעם בטקסטים, שהם לא בדיוק מה שיציג מרצה לספרות כשירצה ללמד על דילן (חלק טוענים לרמזים ברורים על מלחמת המפרץ הראשונה ונפילת ברית המועצות). למען האמת, יש לקבל את האלבום הזה כמו שהוא, ולא להתייחס אליו כאלבום של דילן מן השורה. מה שבוב עשה כאן זה שחרור לחץ וקיטור. הציפיות שנתלו עליו לאחר שנות השישים כבר נשחקו, לפחות בעיניו, ואין לו שום כוונה לעמוד בהן עד ליום מותו. במעמדו, הוא כבר יכול להרשות לעצמו מדי פעם להיכנס לאולפן עם כמה חברים ולעשות מה שבא לו, מבלי לחשוב יותר מדי על התוצאות, וזה בדיוק מה שהוא עשה. הוא אסף מקבץ לא קטן ודי מרשים של אמנים ידועים כמו George Harrison, David Crosby, Stevie Ray Vaughan, Elton John ו Al Kooper, המלווים אותו בכל השירים כאן. גם ההפקה זכתה לטיפול מסור ומקצועי כך שבכל זאת הוא ניתן להאזנה, וכמובן שלכל אלבום יש את הרגעים הבולטים שלו: דילן המוכר ואהוב נמצא בעיקר בשיר ‘T.V. Talkin’ Song’ המביע סלידה מהטלויזיה והתכנים שבה. היתכן שרוב השירים כאן הם בעלי משמעות יותר עמוקה ונחבאת? אולי. אך בוב בהחלט מקשה עלינו הפעם. שירים בולטים: ‘T.V. Talkin’ Song’ , ‘Cat’s In The Well’ , ’10,000 Men’. 2)1991 - The Bootleg Series Vol.1-3 זה ידוע שדילן היה אמן פורה מאוד, במיוחד בעשרים השנים הראשונות של עבודתו. השירים שהוקלטו ונכללו באלבומים היו רק חלק (לעתים חלק די קטן, תלוי בתקופה) ממה שנכתב, הוקלט באולפן או בוצע בהופעות ובתוכניות שונות. עובדה זו, ביחד עם הפופולריות שלו שרק הלכה וגדלה עם הזמן, הפכה את בוב לאחד האמנים ה"מובילים" בתחום הבוטלגים – ההקלטות (הלא חוקיות, כעיקרון). כמובן שמעריציו הם אלה שהביאו אותו לסטטוס הזה, ולבוב עצמו מן הסתם לא הייתה יד בדבר... עד לשנת 1991 (להוציא את ה Basement Tapes מ 1975). הקובץ הרשמי הראשון אשר מאגד שירים שלא ראו אור לפני כן, גרסאות מוקדמות/חלופיות או סתם דברים שנגנזו (ומדובר כאן על דילן בלבד, יש להבדיל מהקלטות המרתף שהן ברובן המכריע גרסאות כיסוי שביצעו דילן והלהקה בתקופה מצומצמת) הוא למעשה אוסף משולש (!) שמכיל לא פחות מ 58 שירים שונים, הנפרסים בין השנים 1961 ל 1991, רובם המכריע לא ראו אור לפני כן בצורה רשמית. רוב המשקל כאן (למעלה מחצי מהשירים) מתרכז בעשור הראשון לקריירה של דילן אך גם שנות השבעים והשמונים מקבלות ייצוג הולם. המעריצים קיבלו בחום את האוסף והתייחסו אליו כמכרה זהב, אך גם לחובבי דילן הפחות כבדים יש מה לשמוע כאן; הרושם שנוצר משמיעה ראשונה של האוסף, אפילו אם מדובר במספר שירים בלבד, הוא שהחומר כאן הוא שווה ערך לזה שהופיע באלבומים הרשמיים, ולעיתים אף עולה על זה. הרבה שירים כאן יכלו בקלות להיכלל באלבומים על חשבונם או בנוסף לשירים שיצאו, ולא פעם אנו תוהים מה הייתה הסיבה ששיר זה או אחר פשוט הושמט או נגנז. ניתן לראות את האוסף החשוב הזה גם כ"טיול" אלטרנטיבי לאורך שנות יצירתו של דילן, מעין נסיעה בשביל הצדדי, ה “scenic road” של הקריירה, לעומת נסיעה בכביש המהיר של האלבומים הרשמיים. יש לא מעט "שכיות חמדה", מסודרות לפי השנים, דבר שמקנה לאוסף זה יתרון על פני האוסף הקודם ‘Biograph’: החל מבתי הקפה של הוילג' בניו יורק, התפתחותו של דילן כמשורר, המעבר לרוק והשיא היצירתי של אמצע שנות השישים, הנסיגה אל ביתו ומשפחתו והשפל היצירתי, ה"קאמבק" של שנות השבעים, ההתקרבות לנצרות ושירי דת וגוספל, ולבסוף (עד לנקודה זו), התנערות מהדילן המוכר והידוע והיצירה השנויה במחלוקת של שנות השמונים. שירים בולטים: כל האלבום. 3) Good As I Been To You - 1992 דילן לעיתים נדירות הזדקק ליותר מגיטרה, מפוחית, והקול שלו כדי להיות מי שהוא, דילן הקלאסי. וכבר הזכרתי קודם שדילן תמיד מחדש את עצמו ולעולם לא משחזר את מה שעשה בעבר? המשפט הזה כבר מתחיל להישמע שחוק... אך הוא נכון. כמעט נכון. 30 שנים עברו מאז התחילה הקריירה של בוב... לפני 30 שנים זה היה בוב, הגיטרה שלו, המפוחית, ושירי הפולק שמילאו את בתי הקפה ב Greenwich Village; שלושים שנים מאוחר יותר, האלבום השלושים ומשהו של בוב מכיל בדיוק את אותו הדבר – גיטרה אקוסטית, מפוחית, ושירי עם ישנים ששרדו עשורים רבים, לעיתים מאות שלמות. דילן נוהג, כאמור, להמציא את עצמו מחדש, ולאחר שלבים רבים בקריירה והתנסויות עם סוגים שונים ורבים של מוסיקה, הוא החליט לחזור, אולי כמעין מחווה, אל השירים שהיוו עמוד תווך ביצירתו המוקדמת ולמעשה השפיעו עליו להיות מי שהוא כיום. אין כאן באלבום אף שיר שהוא מקורי, כל 13 השירים הם עממיים, ומהווים אוסף מיוחד של שירים שרווחו באימפריה הבריטית הישנה; החל מ ‘Froggie Went A-Courtin’ החותם את האלבום, שיר ילדים אנגלי שגרסאותיו הראשונות מגיעות עד למאה ה 16, בלדות אמריקאיות ישנות המעלות ניחוח של המערב הפרוע והחלוצי, כמו ‘Little Magie’ ו ‘Frankie And Albert’, שירי בלוז מוקדמים, עוד לפני שבכלל נקראו בלוז, כמו ‘Sitting On Top Of The World’ ו ‘Step It Up And Go’, ועד לסטנדרטים אירים ( ‘Arthur McBride’ ) ואוסטרלים (‘Jim Jones’). זוהי אמנם חזרה לשורשיו של דילן, לימיו הראשונים כזמר המחפש את דרכו ומנסה להתבסס, אולם לא ניתן להשוות ולראות את האלבום הזה באותה רמה של אלבומיו הראשונים, במיוחד לראשון שהיה ברובו שירי עם; בתור זמר מתחיל, בוב אמנם הצליח בד"כ לשיר שירים אלה בצורה משכנעת, אך הוא נהג בד"כ לתבל אותם בהומור או ב"רשלנות" מקסימה ותמימה, האופיינית לזמר צעיר. באלבום הזה, הוא מציג את השירים העתיקים כמו שהם – פשוטים, אמיתיים, אולי מעט מאובקים אך בעלי ערך עצום ויותר מכל – נצחיים. שירים בולטים: ‘Frankie & Albert’ , ‘Step It Up And Go’, ‘Blackjack Davey’, ‘You’re Gonna Quit Me’.
1) Under The Red Sky - 1990 רוב המבקרים, וכמוהם גם המאזינים, רואים באלבום זה שפתח את שנות התשעים כאוסף של "שירי שטות". אין ספק שהשירים כאן,שכולם נכתבו ע"י דילן, נופלים רחוק מרוב החומר שכתב בקריירה שלו, אפילו בתקופות חלשות. בעייתו העיקרית של האלבום (ולצערנו גם לא היחידה) היא בחומר הלא ממוקד ולא ברור, הנע בין שירים בעלי זיקה לאגדות ילדים (‘Under The Red Sky’, ‘2X2’), שירי רוק שיכולים בקלות להיות חלק מרפרטואר של להקת בארים מקומית (‘Wiggle Wiggle’, ‘Handy Dandy’), ושירי הופעות החביבים על הקהל (‘Unbelievable’, ‘Cat’s In The Well’); נוצר הרושם שבוב החליט להשתמש בחריזה בכל מחיר, גם אם התוצאה היא יבשה ונדושה ברוב המקרים. מגרעה נוספת היא חוסר העניין שנראה מצידו של בוב, המתבטא גם בסגנון השירים וגם בדרך בה הוא שר. נכון שהוא לעולם לא השתייך לליגה של טום ג'ונס או אלביס פרסלי מבחינת הקול והשירה, אך אם תהיתם איך נשמע קולו ביום רע, זה באלבום הזה. למאזין הממוצע אין מה לחפש כאן; אפילו בקרב המעריצים הדעות חלוקות לגבי האלבום.בעוד שחלק אומרים "עד כאן" ומבחינתם זו חציית קו אדום, אחרים ימצאו חן מסוים ברוב השירים ואף ימצאו עניין וטעם בטקסטים, שהם לא בדיוק מה שיציג מרצה לספרות כשירצה ללמד על דילן (חלק טוענים לרמזים ברורים על מלחמת המפרץ הראשונה ונפילת ברית המועצות). למען האמת, יש לקבל את האלבום הזה כמו שהוא, ולא להתייחס אליו כאלבום של דילן מן השורה. מה שבוב עשה כאן זה שחרור לחץ וקיטור. הציפיות שנתלו עליו לאחר שנות השישים כבר נשחקו, לפחות בעיניו, ואין לו שום כוונה לעמוד בהן עד ליום מותו. במעמדו, הוא כבר יכול להרשות לעצמו מדי פעם להיכנס לאולפן עם כמה חברים ולעשות מה שבא לו, מבלי לחשוב יותר מדי על התוצאות, וזה בדיוק מה שהוא עשה. הוא אסף מקבץ לא קטן ודי מרשים של אמנים ידועים כמו George Harrison, David Crosby, Stevie Ray Vaughan, Elton John ו Al Kooper, המלווים אותו בכל השירים כאן. גם ההפקה זכתה לטיפול מסור ומקצועי כך שבכל זאת הוא ניתן להאזנה, וכמובן שלכל אלבום יש את הרגעים הבולטים שלו: דילן המוכר ואהוב נמצא בעיקר בשיר ‘T.V. Talkin’ Song’ המביע סלידה מהטלויזיה והתכנים שבה. היתכן שרוב השירים כאן הם בעלי משמעות יותר עמוקה ונחבאת? אולי. אך בוב בהחלט מקשה עלינו הפעם. שירים בולטים: ‘T.V. Talkin’ Song’ , ‘Cat’s In The Well’ , ’10,000 Men’. 2)1991 - The Bootleg Series Vol.1-3 זה ידוע שדילן היה אמן פורה מאוד, במיוחד בעשרים השנים הראשונות של עבודתו. השירים שהוקלטו ונכללו באלבומים היו רק חלק (לעתים חלק די קטן, תלוי בתקופה) ממה שנכתב, הוקלט באולפן או בוצע בהופעות ובתוכניות שונות. עובדה זו, ביחד עם הפופולריות שלו שרק הלכה וגדלה עם הזמן, הפכה את בוב לאחד האמנים ה"מובילים" בתחום הבוטלגים – ההקלטות (הלא חוקיות, כעיקרון). כמובן שמעריציו הם אלה שהביאו אותו לסטטוס הזה, ולבוב עצמו מן הסתם לא הייתה יד בדבר... עד לשנת 1991 (להוציא את ה Basement Tapes מ 1975). הקובץ הרשמי הראשון אשר מאגד שירים שלא ראו אור לפני כן, גרסאות מוקדמות/חלופיות או סתם דברים שנגנזו (ומדובר כאן על דילן בלבד, יש להבדיל מהקלטות המרתף שהן ברובן המכריע גרסאות כיסוי שביצעו דילן והלהקה בתקופה מצומצמת) הוא למעשה אוסף משולש (!) שמכיל לא פחות מ 58 שירים שונים, הנפרסים בין השנים 1961 ל 1991, רובם המכריע לא ראו אור לפני כן בצורה רשמית. רוב המשקל כאן (למעלה מחצי מהשירים) מתרכז בעשור הראשון לקריירה של דילן אך גם שנות השבעים והשמונים מקבלות ייצוג הולם. המעריצים קיבלו בחום את האוסף והתייחסו אליו כמכרה זהב, אך גם לחובבי דילן הפחות כבדים יש מה לשמוע כאן; הרושם שנוצר משמיעה ראשונה של האוסף, אפילו אם מדובר במספר שירים בלבד, הוא שהחומר כאן הוא שווה ערך לזה שהופיע באלבומים הרשמיים, ולעיתים אף עולה על זה. הרבה שירים כאן יכלו בקלות להיכלל באלבומים על חשבונם או בנוסף לשירים שיצאו, ולא פעם אנו תוהים מה הייתה הסיבה ששיר זה או אחר פשוט הושמט או נגנז. ניתן לראות את האוסף החשוב הזה גם כ"טיול" אלטרנטיבי לאורך שנות יצירתו של דילן, מעין נסיעה בשביל הצדדי, ה “scenic road” של הקריירה, לעומת נסיעה בכביש המהיר של האלבומים הרשמיים. יש לא מעט "שכיות חמדה", מסודרות לפי השנים, דבר שמקנה לאוסף זה יתרון על פני האוסף הקודם ‘Biograph’: החל מבתי הקפה של הוילג' בניו יורק, התפתחותו של דילן כמשורר, המעבר לרוק והשיא היצירתי של אמצע שנות השישים, הנסיגה אל ביתו ומשפחתו והשפל היצירתי, ה"קאמבק" של שנות השבעים, ההתקרבות לנצרות ושירי דת וגוספל, ולבסוף (עד לנקודה זו), התנערות מהדילן המוכר והידוע והיצירה השנויה במחלוקת של שנות השמונים. שירים בולטים: כל האלבום. 3) Good As I Been To You - 1992 דילן לעיתים נדירות הזדקק ליותר מגיטרה, מפוחית, והקול שלו כדי להיות מי שהוא, דילן הקלאסי. וכבר הזכרתי קודם שדילן תמיד מחדש את עצמו ולעולם לא משחזר את מה שעשה בעבר? המשפט הזה כבר מתחיל להישמע שחוק... אך הוא נכון. כמעט נכון. 30 שנים עברו מאז התחילה הקריירה של בוב... לפני 30 שנים זה היה בוב, הגיטרה שלו, המפוחית, ושירי הפולק שמילאו את בתי הקפה ב Greenwich Village; שלושים שנים מאוחר יותר, האלבום השלושים ומשהו של בוב מכיל בדיוק את אותו הדבר – גיטרה אקוסטית, מפוחית, ושירי עם ישנים ששרדו עשורים רבים, לעיתים מאות שלמות. דילן נוהג, כאמור, להמציא את עצמו מחדש, ולאחר שלבים רבים בקריירה והתנסויות עם סוגים שונים ורבים של מוסיקה, הוא החליט לחזור, אולי כמעין מחווה, אל השירים שהיוו עמוד תווך ביצירתו המוקדמת ולמעשה השפיעו עליו להיות מי שהוא כיום. אין כאן באלבום אף שיר שהוא מקורי, כל 13 השירים הם עממיים, ומהווים אוסף מיוחד של שירים שרווחו באימפריה הבריטית הישנה; החל מ ‘Froggie Went A-Courtin’ החותם את האלבום, שיר ילדים אנגלי שגרסאותיו הראשונות מגיעות עד למאה ה 16, בלדות אמריקאיות ישנות המעלות ניחוח של המערב הפרוע והחלוצי, כמו ‘Little Magie’ ו ‘Frankie And Albert’, שירי בלוז מוקדמים, עוד לפני שבכלל נקראו בלוז, כמו ‘Sitting On Top Of The World’ ו ‘Step It Up And Go’, ועד לסטנדרטים אירים ( ‘Arthur McBride’ ) ואוסטרלים (‘Jim Jones’). זוהי אמנם חזרה לשורשיו של דילן, לימיו הראשונים כזמר המחפש את דרכו ומנסה להתבסס, אולם לא ניתן להשוות ולראות את האלבום הזה באותה רמה של אלבומיו הראשונים, במיוחד לראשון שהיה ברובו שירי עם; בתור זמר מתחיל, בוב אמנם הצליח בד"כ לשיר שירים אלה בצורה משכנעת, אך הוא נהג בד"כ לתבל אותם בהומור או ב"רשלנות" מקסימה ותמימה, האופיינית לזמר צעיר. באלבום הזה, הוא מציג את השירים העתיקים כמו שהם – פשוטים, אמיתיים, אולי מעט מאובקים אך בעלי ערך עצום ויותר מכל – נצחיים. שירים בולטים: ‘Frankie & Albert’ , ‘Step It Up And Go’, ‘Blackjack Davey’, ‘You’re Gonna Quit Me’.