האלה הלבנה במיתולוגיה היוונית - א'
אני מביא כאן חלק ממאמר שהכנתי לפני שנתיים וחצי, שעסק בסופר והמשורר הבריטי רוברט גרייבס (מחבר 'אני קלאודיוס' הנודע), ובפולחן האלה הלבנה שנודעה בזכותו. צריך לומר שגרייבס המציא אותה במידה רבה, אבל הוא נעזר במקורות אמיתיים. ספרו 'גיזת הזהב', שתורגם בכישרון רב ע"י משה דור (לפני 45 שנה), הוא דוגמא מצויינת לשליטתו במיתולוגיה היוונית. כדאי לחפש אותו בחנויות יד-שניה. הנקודה המעניינת שאני מעוניין להביא כאן היא טענתו של גרייבס על כך שהמיתולוגיה היוונית, כפי שהיא ידועה לנו, הינה בעצם תערובת של שתי תרבויות נפרדות, מטריכאלית ופטריכאלית. לדבריו, במיתוסים העתיקים לאלות נודע תפקיד חשוב יותר מאשר לאלים, וזאוס לא היה אלא נער קטן במטבחן... בתקוה שתמצאו עניין ולא תרתעו מהאורך... ******************************************************* גרייבס נגע לעומק במיתולוגיה היוונית לראשונה ב'גיזת הזהב' (1944). היה זה עיבוד מודרני לאגדת יאסון ונוסעי הספינה ארגו - אחת הבודדות שבאגדות המיתולוגיה, שנשתמרו בנוסח מלא (בחיבורו של אפולוניוס מרודוס, בן המאה השלישית לפני הספירה). היה זה בספר זה שגרייבס החל לפתח מיתוס משלו, אודות אלה עתיקה שקדמה לבני האולימפוס, ואשר קבעה בעצמה (דרך מדיאה) את גורלו של יאסון. כך היא מתוארת בתחילת הספר: ...אני הנני אם החיים המשולשת, גברת כל היסודות, שלטת האור והחושך, מלכת המתים, ואין אל אשר לא יעבדני. אני שוררת בשמי הכוכבים, בימים הירוקים הגועשים, באדמה רבת-הצבעים על כל עממיה, במחילות התת-קרקעיות האפילות. שמות אין מספר לי. בפיריגיה הנני קיבליי; בפניקיה - עשתורת; במצרים - איסיס; בקפריסין - מלכת קיפרוס; בסיקיליה - פרוסרפינה; בכרתים - ריאה; באתונה - פאלאס ו-אתנה; בקרב ההיפרבוראים יראי השמיים - סאמותיאה; אנו - בקרב עבדיהם השחומים. אחרים קראו לי דיאנה, אגדיסטיס, מאריאנאי, דינדימניי, הרה, יונו, מוזה, הקאטי. ובאורוות-השמש בקולכיס מעבר לים השחור, בצל הקווקז המתנשא….אכונה 'האם בעלת ראש הציפור' או 'ברימו' או 'אשר לא תכונה בשם'. אנוכי אשר נתתי רוחי על גזר האוראקל הדלפי. [גיזת הזהב, עמ' 32-33]. (הקטע מזכיר במידה רבה את חזיון האלה איזיס, שתיאר לוקיוס אפוליאוס ב'חמור הזהב', מהמאה השניה לספירה - יצירה שגרייבס תרגם בשנת 1950). הופעתה של האלה עוררה בו השראה כה רבה עד שהוא החל, עוד בטרם השלים את 'גיזת הזהב', בכתיבת חיבור ארוך שהפך במהלך אותה שנה לספרו הידוע 'האלה הלבנה' (The White Goddess). הספר ראה אור לבסוף בשנת 1947, ועורר הדים רבים. ניתן לומר שהוא פתח תקופה חדשה בחשיבה המיסטית המערבית. בספר פרש גרייבס את המיתוס של הדחף היצירתי שלו כמשורר (כפי שגם התבטא בחייו הפרטיים בחיפושיו אחר 'מוזות', בגילומן של נשים צעירות): האלה תוארה כמוזה, והמשורר כמלך-השנה, שנישא מדי תחילתה לאלה-האם המשולשת, ומחליף את מלך השנה הקודמת המועלה לה קורבן, במחזור החיים העתיק בן שלושה עשר הירחים. יחסי המוזה עם המשורר, לפי גרייבס, מקבילים ליחסי האלה עם המלך, כהד למסורת עתיקה ונסתרת שבאה מעידנים קדומים: ...טענתי היא כי שפת המיתוס הפיוטית, שהיתה ידועה בארצות הים התיכון ובצפון אירופה היתה שפה מאגית, אשר שימשה בטקסים דתיים שקידשו את אלת-הלבנה, או המוזה - טקסים שמקורם עוד בתקופת האבן, אולם שפתם היא שפת השירה האמיתית. [הקדמה, עמ' 10]. ...תפקיד השירה הוא לעורר את המוזה כמו בתפילה; מעשה השירה הוא תחושת התעלות מעורבת באימה, אשר המוזה מעוררת. [הקדמה, עמ' 12]. כך הוא מתאר את המוזה: ...האלה הלבנה היא אשה יפיפיה, דקת-גיזרה שאפה מעוקל. פניה חיוורות כמוות; שפתיה אדומות כגרעיני חוזרר, עיניה כחולות וחודרות ושערה בהיר וארוך. היא מסוגלת להפוך עצמה כהרף-עין לחזירה, סוסה, כלבה, אתון, נקבת סמור, נחש או ינשוף, לזאבה או נמרה - לבתולת-ים או ישישה בלה. שמותיה רבים מספור; בסיפורי רוחות היא תתואר לרוב כ'גבירה הלבנה'. בדתות העתיקות, מהאיים הבריטיים ועד לקווקז, יהיה שמה 'האלה הלבנה'. אני מאמין כי לא היה משורר כלשהו מאז הומרוס, אשר לא תיאר את רישומה עליו. מבחנו של משורר, ניתן לומר, הוא בתיאור האלה הלבנה והאי עליו היא מושלת. היא הסיבה לשערות הסמורות, לעיניים הלחות, לגרון החנוק ולצמרמורות החולפת בשעת קריאה של שירה אמיתית. היא התעוררות המוזה, אם כל החי; כוח עתיק יומין של אימה ותשוקה - העכבישה או הדבורה אשר מגעה קטלני. [The White Goddess, עמ' 24]. בספר הוא מדגים את הדמיון שלדבריו קיים בין כמה מהשירים הוולשיים העתיקים (המרמזים על פולחנים קלטיים), לבין המיתוס שמאחורי אגדות המיתולוגיה היוונית, ששורשיו מצויים מאחורי כל אגדת עם עתיקה, ושפתו היא המקור ליופי שבשירה. הספר אמנם חסר מראי מקום (דבר שתרם במידה רבה להחרמתו בקרב חוגים אקדמאיים בתקופתו), ובלא ספק מייצג דחף יצירתי נעלה מעל כל צורך בסימוך מדעי, אולם ניתן לזהות בו השפעות מסיפור מיתוס דיאנה, כפי שתואר במחקרו הידוע והחלוצי של פרייזר The Golden Bough משנת 1890, בו השוו לראשונה מיתוסים ואגדות עם מאירופה, אסיה ואפריקה, וכן ספרים נוספים שהופיעו בתחילת המאה ועסקו במיתוס המטריאכלי, כמו למשל Prologomeny to the study of Greek Mythology מאת ג'יין האריסון (J. Harrison), משנת 1912. מאותה תקופה ואילך, האלה ניכרה בכל כתביו; כך למשל בשנת 1949 הוא פירסם רומן אוטופי בשם 'רוח מצפון' (Seven days in new Crete), בו תיאר ביקור של משורר מההווה באי כרתים שבעתיד הרחוק, ואת רשמיו על חברה אוטופית הסוגדת לאלה הלבנה. בתחילת שנות ה-50' הוא התבקש על ידי הוצאת 'פנגווין' להכין מילון משלו למיתולוגיה היוונית. בספר, שראה אור בשנת 1955 בשם The Greek Myths, שילב גרייבס את אמונתו במיתוס המטריאכלי הקדום, לצד ניתוח מעמיק של המקורות הקלאסיים, בנסיון להציג גירסה 'אותנטית' יותר לאותן אגדות וסיפורים. האלה מתוארת בספר מנקודת מבט אנתרופולוגית יותר: ....האלה הגדולה נחשבה נצחית, בלתי-משתנית, ומושלת בכל. מושג האבהות לא היה מוכר במחשבה הדתית. היא לקחה לה מאהבים לסיפוקה שלה, ולא על מנת להבטיח אבות לילדיה; גברים יראו והעריצו את הכוהנת הגדולה שמשלה בשמה. האש עליה השגיחה, אם במחסה מערה או בביקתה, היתה המרכז החברתי הראשון שלהם, והאימהות היתה עבורם מיסתורין שאין לעמוד על טיבו. משום כך הקורבן הראשון בטקסי הפולחן ביוון הוצע תמיד להסטיה, אשר על האש המבוערת (Greek Myths, עמ' 11). דומה שהוא שאב השראה ממחקר שהופיע באותה תקופה (1950) מאת מרטין נילסון (M. Nilsson) The Minoan-Mycenaean Religion & its survival in Greek religion, שבתורו התבסס על מחקרו הארכיאולוגי החלוצי של סיר ריצ'ארד אוואנס, שנערך בתחילת המאה בכרתים, בו נחשפה לראשונה התרבות המינואית העתיקה שמשלה על רבים מהאיים היוונים ואשר מרכזה היה באי.
אני מביא כאן חלק ממאמר שהכנתי לפני שנתיים וחצי, שעסק בסופר והמשורר הבריטי רוברט גרייבס (מחבר 'אני קלאודיוס' הנודע), ובפולחן האלה הלבנה שנודעה בזכותו. צריך לומר שגרייבס המציא אותה במידה רבה, אבל הוא נעזר במקורות אמיתיים. ספרו 'גיזת הזהב', שתורגם בכישרון רב ע"י משה דור (לפני 45 שנה), הוא דוגמא מצויינת לשליטתו במיתולוגיה היוונית. כדאי לחפש אותו בחנויות יד-שניה. הנקודה המעניינת שאני מעוניין להביא כאן היא טענתו של גרייבס על כך שהמיתולוגיה היוונית, כפי שהיא ידועה לנו, הינה בעצם תערובת של שתי תרבויות נפרדות, מטריכאלית ופטריכאלית. לדבריו, במיתוסים העתיקים לאלות נודע תפקיד חשוב יותר מאשר לאלים, וזאוס לא היה אלא נער קטן במטבחן... בתקוה שתמצאו עניין ולא תרתעו מהאורך... ******************************************************* גרייבס נגע לעומק במיתולוגיה היוונית לראשונה ב'גיזת הזהב' (1944). היה זה עיבוד מודרני לאגדת יאסון ונוסעי הספינה ארגו - אחת הבודדות שבאגדות המיתולוגיה, שנשתמרו בנוסח מלא (בחיבורו של אפולוניוס מרודוס, בן המאה השלישית לפני הספירה). היה זה בספר זה שגרייבס החל לפתח מיתוס משלו, אודות אלה עתיקה שקדמה לבני האולימפוס, ואשר קבעה בעצמה (דרך מדיאה) את גורלו של יאסון. כך היא מתוארת בתחילת הספר: ...אני הנני אם החיים המשולשת, גברת כל היסודות, שלטת האור והחושך, מלכת המתים, ואין אל אשר לא יעבדני. אני שוררת בשמי הכוכבים, בימים הירוקים הגועשים, באדמה רבת-הצבעים על כל עממיה, במחילות התת-קרקעיות האפילות. שמות אין מספר לי. בפיריגיה הנני קיבליי; בפניקיה - עשתורת; במצרים - איסיס; בקפריסין - מלכת קיפרוס; בסיקיליה - פרוסרפינה; בכרתים - ריאה; באתונה - פאלאס ו-אתנה; בקרב ההיפרבוראים יראי השמיים - סאמותיאה; אנו - בקרב עבדיהם השחומים. אחרים קראו לי דיאנה, אגדיסטיס, מאריאנאי, דינדימניי, הרה, יונו, מוזה, הקאטי. ובאורוות-השמש בקולכיס מעבר לים השחור, בצל הקווקז המתנשא….אכונה 'האם בעלת ראש הציפור' או 'ברימו' או 'אשר לא תכונה בשם'. אנוכי אשר נתתי רוחי על גזר האוראקל הדלפי. [גיזת הזהב, עמ' 32-33]. (הקטע מזכיר במידה רבה את חזיון האלה איזיס, שתיאר לוקיוס אפוליאוס ב'חמור הזהב', מהמאה השניה לספירה - יצירה שגרייבס תרגם בשנת 1950). הופעתה של האלה עוררה בו השראה כה רבה עד שהוא החל, עוד בטרם השלים את 'גיזת הזהב', בכתיבת חיבור ארוך שהפך במהלך אותה שנה לספרו הידוע 'האלה הלבנה' (The White Goddess). הספר ראה אור לבסוף בשנת 1947, ועורר הדים רבים. ניתן לומר שהוא פתח תקופה חדשה בחשיבה המיסטית המערבית. בספר פרש גרייבס את המיתוס של הדחף היצירתי שלו כמשורר (כפי שגם התבטא בחייו הפרטיים בחיפושיו אחר 'מוזות', בגילומן של נשים צעירות): האלה תוארה כמוזה, והמשורר כמלך-השנה, שנישא מדי תחילתה לאלה-האם המשולשת, ומחליף את מלך השנה הקודמת המועלה לה קורבן, במחזור החיים העתיק בן שלושה עשר הירחים. יחסי המוזה עם המשורר, לפי גרייבס, מקבילים ליחסי האלה עם המלך, כהד למסורת עתיקה ונסתרת שבאה מעידנים קדומים: ...טענתי היא כי שפת המיתוס הפיוטית, שהיתה ידועה בארצות הים התיכון ובצפון אירופה היתה שפה מאגית, אשר שימשה בטקסים דתיים שקידשו את אלת-הלבנה, או המוזה - טקסים שמקורם עוד בתקופת האבן, אולם שפתם היא שפת השירה האמיתית. [הקדמה, עמ' 10]. ...תפקיד השירה הוא לעורר את המוזה כמו בתפילה; מעשה השירה הוא תחושת התעלות מעורבת באימה, אשר המוזה מעוררת. [הקדמה, עמ' 12]. כך הוא מתאר את המוזה: ...האלה הלבנה היא אשה יפיפיה, דקת-גיזרה שאפה מעוקל. פניה חיוורות כמוות; שפתיה אדומות כגרעיני חוזרר, עיניה כחולות וחודרות ושערה בהיר וארוך. היא מסוגלת להפוך עצמה כהרף-עין לחזירה, סוסה, כלבה, אתון, נקבת סמור, נחש או ינשוף, לזאבה או נמרה - לבתולת-ים או ישישה בלה. שמותיה רבים מספור; בסיפורי רוחות היא תתואר לרוב כ'גבירה הלבנה'. בדתות העתיקות, מהאיים הבריטיים ועד לקווקז, יהיה שמה 'האלה הלבנה'. אני מאמין כי לא היה משורר כלשהו מאז הומרוס, אשר לא תיאר את רישומה עליו. מבחנו של משורר, ניתן לומר, הוא בתיאור האלה הלבנה והאי עליו היא מושלת. היא הסיבה לשערות הסמורות, לעיניים הלחות, לגרון החנוק ולצמרמורות החולפת בשעת קריאה של שירה אמיתית. היא התעוררות המוזה, אם כל החי; כוח עתיק יומין של אימה ותשוקה - העכבישה או הדבורה אשר מגעה קטלני. [The White Goddess, עמ' 24]. בספר הוא מדגים את הדמיון שלדבריו קיים בין כמה מהשירים הוולשיים העתיקים (המרמזים על פולחנים קלטיים), לבין המיתוס שמאחורי אגדות המיתולוגיה היוונית, ששורשיו מצויים מאחורי כל אגדת עם עתיקה, ושפתו היא המקור ליופי שבשירה. הספר אמנם חסר מראי מקום (דבר שתרם במידה רבה להחרמתו בקרב חוגים אקדמאיים בתקופתו), ובלא ספק מייצג דחף יצירתי נעלה מעל כל צורך בסימוך מדעי, אולם ניתן לזהות בו השפעות מסיפור מיתוס דיאנה, כפי שתואר במחקרו הידוע והחלוצי של פרייזר The Golden Bough משנת 1890, בו השוו לראשונה מיתוסים ואגדות עם מאירופה, אסיה ואפריקה, וכן ספרים נוספים שהופיעו בתחילת המאה ועסקו במיתוס המטריאכלי, כמו למשל Prologomeny to the study of Greek Mythology מאת ג'יין האריסון (J. Harrison), משנת 1912. מאותה תקופה ואילך, האלה ניכרה בכל כתביו; כך למשל בשנת 1949 הוא פירסם רומן אוטופי בשם 'רוח מצפון' (Seven days in new Crete), בו תיאר ביקור של משורר מההווה באי כרתים שבעתיד הרחוק, ואת רשמיו על חברה אוטופית הסוגדת לאלה הלבנה. בתחילת שנות ה-50' הוא התבקש על ידי הוצאת 'פנגווין' להכין מילון משלו למיתולוגיה היוונית. בספר, שראה אור בשנת 1955 בשם The Greek Myths, שילב גרייבס את אמונתו במיתוס המטריאכלי הקדום, לצד ניתוח מעמיק של המקורות הקלאסיים, בנסיון להציג גירסה 'אותנטית' יותר לאותן אגדות וסיפורים. האלה מתוארת בספר מנקודת מבט אנתרופולוגית יותר: ....האלה הגדולה נחשבה נצחית, בלתי-משתנית, ומושלת בכל. מושג האבהות לא היה מוכר במחשבה הדתית. היא לקחה לה מאהבים לסיפוקה שלה, ולא על מנת להבטיח אבות לילדיה; גברים יראו והעריצו את הכוהנת הגדולה שמשלה בשמה. האש עליה השגיחה, אם במחסה מערה או בביקתה, היתה המרכז החברתי הראשון שלהם, והאימהות היתה עבורם מיסתורין שאין לעמוד על טיבו. משום כך הקורבן הראשון בטקסי הפולחן ביוון הוצע תמיד להסטיה, אשר על האש המבוערת (Greek Myths, עמ' 11). דומה שהוא שאב השראה ממחקר שהופיע באותה תקופה (1950) מאת מרטין נילסון (M. Nilsson) The Minoan-Mycenaean Religion & its survival in Greek religion, שבתורו התבסס על מחקרו הארכיאולוגי החלוצי של סיר ריצ'ארד אוואנס, שנערך בתחילת המאה בכרתים, בו נחשפה לראשונה התרבות המינואית העתיקה שמשלה על רבים מהאיים היוונים ואשר מרכזה היה באי.
