השאלה היא אם יש דבר כזה "רק CBT"
כן, אולי אני משוחד, כי כפסיכולוג קליני, שימוש ב-CBT יהיה חלק מהכלים המקצועיים שלי.
אבל אני באמת מנסה לשים את זה בצד ולהסתכל על זה בצורה רחבה יותר.
נכון שאפשר לטעון שהן עושות "רק" CBT. ועלמה, אפשר לומר שיש הבדל בין ייעוץ לטיפול, אבל מה ההבדל בעצם? איך מגדירים כל אחד מהם? איפה עובר הגבול?
הבעיה היא שכמעט ואי אפשר, נראה לי, לעשות "רק CBT" כי - אלא אם מדובר באיזו חרדה מאוד מאוד ספציפית וממוקדת - כמעט תמיד הטיפול ייגע במקומות נוספים של עולם הנפש של המטופל, היחסים שלו עם הסביבה, הרגשות שלו, ההגנות שלו ועוד. ובשביל לזהות את המקומות האלו, בשביל לדעת איך לגעת בהם כדי לעזור (ומבלי להזיק), צריך הכשרה מתאימה. וכשאני אומר הכשרה מתאימה אני לא מדבר דווקא על ההכשרה האקדמית שמקבלים בתואר השני (אם כי היא בסיס חשוב) אלא על ההכשרה שמקבלים מתוך התנסות ממושכת במגוון טיפולים, עם מגוון מטופלים, ותחת הדרכה.
אני לא מזלזל באחיות ובהכשרה שלהן ואני לא יודע מה לומדים בתואר שני שהן עושות. אולי באמת יש להן ידע נרחב בפסיכופתולוגיה והן מסוגלות לאבחן. השאלה היא האם התכנית הזו תכלול מרכיב של התמחות כלשהי תחת הדרכה. כי עד כמה שנאמר שזה רק CBT, התעסקות הנפש היא התעסקות בנפש ואני לא מצפה מאף מטופל להגיע לטיפול בדכאון או חרדה ולהצליח לא להתייחס לאלמנטים שהם אולי פחות CBTיים בטיפול, זה תפקיד המטפל למתוח את הגבולות האלו והוא צריך לדעת איך ומתי לעשות את זה.
עד כמה שידוע לי - מישהו פה בפורום הזכיר את זה ושכחתי מי - בארה"ב יש פונקציה של איש ייעוץ שעוסק בכלים קוגנטיבים ואיננו פסיכולוג אך עובד בצמוד לאחד כזה שמלווה או מדריך את הטיפול. זה רעיון מצוין בעיני, כי זה מאפשר ליותר אנשים לקבל טיפול כזה מהמערכת הציבורית ואין לי ספק שזה יכול לעזור למי שנזקק לשירותים אלו. אם זה יעבוד ככה, נשמע לי טוב.
בכל מקרה, זה רק מדגיש את הבעיה בכך שאין חוק פסיכותרפיה בארץ. כל הדיון הזה בעצם לא ממש רלוונטי כי כל אחד יכול היום ללמוד קורס ב-CBT ולפתוח קליניקה ולעשות מה שבא לו. או בלי ללמוד כלום, פשוט לקבל מטופלים.