"האם אלוהים הוא השטן?" קווים לדמותו
הפעם אינני דן בפירוש לסיפור מהתנ"ך, כי אם בגביע הקדוש עצמו - דמותו של אלוהים. מי הוא אלוהים או מהו? מה מניע אותו למעשיו? בספר בראשית כתוב שהאדם נברא בצלם אלוהים. לא יתכן שמדובר כאן על מראה חיצוני, שכן היהדות גורסת שאין לאלוהים מראה חיצוני. אלוהים הוא כוח המתקיים ברמה כזו שאינה עונה למושגים ארציים כגון מראה חיצוני. הוא גם אישה וגם גבר, וגם אף אחד מהאפשרויות. נטול צורה ובעל כל צורה אפשרית. אם כן, למה מתכוונת התורה כשהיא אומרת "בצלם אלוהים"? אם לא למראה החיצוני, אז ודאי למבנה הפנימי. ואכן אנו מגלים לאורך התנ"ך גילויי רגשות מצד אלוהים שיכולים להתפרש כאנושיים בעליל. לדוגמא, כשאלוהים מצווה על עמו לא ללכת אחרי אלוהים אחרים, הוא אומר כי "אל קנאי אנוכי". הוא מודה בפרוש שהוא מקנא כשעמו הולך אחר אל אחר, בדומה לאדם המקנא כשזוגתו הולכת עם אחר. זהו רגש אנושי ביותר, וביחד אליו מתלווה כעס, עוד רגש אנושי אותו אלוהים מפגין פעם אחר פעם בסיפורי התנ"ך. העם הולך אחרי אל אחר, אלוהים מקנא, מתרגז, ומתנקם. והנה הופיע לו רגש אנושי שלישי, ככה מבלי ששמנו לב. נקמה. אלוהים לא נוטש את העם, הוא לא פשוט מפנה את גבו והולך לעם אחר, הוא מעניש אותו. הוא מתנקם. ישנם מפרשים רבים שאמרו, כי לא מדובר למעשה ב"קנאה" או "כעס" במובנים האנושיים. לדעתם, אלוהים הוא ישות הנמצאת ברמה שונה משל בני האדם, ולכן גם מתקיימת במושגים שונים. לא ניתן להסביר במובנים אנושיים את רגשותיו של אלוהים, ולכן השתמשו בתאורים הקרובים ביותר. דומה הדבר למצב שבו אנו היינו פוגשים אדם או יצור כלשהו, שאין ביכולתו להתעצב. לנסות להסביר לו במילים את התחושה יהיה כמעט בלתי אפשרי. לא ניתן לתאר רגשות לאנשים שמעולם לא חוו אותם, בדומה לטעמים. אף אדם לא מסוגל לתאר באמת מהו הטעם המתוק, למשל, באופן שבו אדם שמעולם לא חווה את הטעם באמת ובתמים יבין במה מדובר. על אותו אדם לחוות זאת, רק כך יוכל להבין זאת. אותו הדבר תופס לגבי אלוהים. אפשר שפרשנות זו מתקבלת על הדעת, אך אפשר גם שלא. רגש אחד מאוד חזק שחוזר שוב ושוב בתנ"ך, בתפילות, ובתיאורים של אלוהים, הוא רגש הרחמנות. גם זהו רגש מאוד אנושי. העם סובל וזועק לאלוהים שיעזור, ורחמיו של האל נכמרים עליו. וישנו עוד רגש מאוד אנושי שמובע על ידי האל בתנ"ך, והוא - תאמינו או לא - חוש הומור. הרי זה רק הגיוני, אם האדם באמת נברא בצלמו של האל, והאל מסוגל לקנא, לכעוס ולנקום, ואפילו לרחם, מדוע שלא יוכל לצחוק ולהשתעשע. הרי צחוק הוא אחד הרגשות המאפיינים את האנושיות יותר מכל. אחד מהרגשות המבדילים אותנו מעולם החיות. כמעט כל רגש אחר ישנם גם בעלי-חיים מסויימים שמסוגלים אליו, אך רק האדם צוחק. אז מדוע לא האל? והנה דוגמא לחוש ההומור של אלוהים (ואני בטוח שהמפרשים הקלאסיים היו רוצים להרוג אותי על פירוש זה): כשאלוהים פונה בפעם הראשונה לנביא שמואל, שמואל הנער חי אצל אדם בשם עלי. כשאלוהים קורא לו, שמואל חושב שזהו עלי שקורא לו ורץ אליו. עלי אומר שהוא לא קרא לו, ושמואל חוזר למקומו. זה קורא שלוש פעמים, עד שעלי מבין שכנראה מדובר באלוהים ואומר לשמואל לומר בפעם הבאה, "הנני!". זוהי סצנה מיותרת לחלוטין. אין פה שום בחינה מכל סוג, ואלוהים יכול היה פשוט לומר "שמואל, שמואל, זהו אלוהיך המדבר אליך" או משהו בסגנון זה. אך לא. לדעתי, אלוהים מצא זאת מאוד משעשע לראות את הנער רץ כל פעם לעלי. דמיינו את הסיטואציה. ואולי אנו מגלים פה רגש נוסף אנושי באלוהים - שובבות. הבעיה של המפרשים הקלאסיים והאורתודוכסים עם פירושים מסוג אלו, היא שזה מוריד בעיניהם את כוחו של אלוהים. יש בזה מידה מסוימת של צדק. אנו רוצים להאמין שהאל שבו אנו מאמינים, שלו אנו סוגדים, הוא ישות מפותחת מאיתנו, ולכן אינו דומה לנו. הוא אמור להיות טוב מאיתנו, ואל בעל רגשות לא ממלא תפקיד זה כראוי. דבר זה דומה למיתולוגיות היונית והרומאית, בהן האלים מתנהגים כבני אדם לכל דבר, ויותר מכך, הם אף מקיימים יחסי מין עם בני האדם, וכך נולדים חצאי אלים - חצאי אדם. בנוסף לכך, בני אדם אף פוקדים את האולימפוס, משכנם של האלים, באופן קבוע. היהדות מעוניינת להציג את האל האחד הכל יכול באור שונה: לשים מחיצה ברורה וחד-משמעית בינו לבין בני האנוש, עבדיו. כעת נשאל שאלה אחרת: האם אלוהים הוא יצור מושלם? העובדות בשטח מראות שלא: יצור מושלם יהיה יצור ללא תנועה, ולמעשה יצור שלא נרגיש בקיומו. הסיבה לכך היא שלמושלמות אין צורך. אם אין צורך, אין מעשים, אין תנועה. הרי אנו נעים כדי להשיג את מה שאין לנו. יש לנו צרכים מסוימים, ואנו עונים עליהם על ידי פעולות שונות ותנועה. אילו היינו מושלמים, לא היינו זקוקים לאוכל, מים, חברה, סיפוק מכל סוג (בין אם מיני, בין אם אומנותי ובין אם אחר), ולכן לא היינו זזים כלל. אפשר שמשתמע מכאן שיצור מושלם מעצם הגדרתו, איננו קיים, וזהו הפרדוקס הגדול. למעשה בכך שאנו אומרים שאלוהים הוא ישות מושלמת, אנו פוסלים את קיומו. אך אלוהים איננו מושלם, מכיוון שהוא עושה, יוצר, נע ומראה סימני קיום (לפחות על-פי הכתוב), וזה מראה על צורך. צורך מעיד על חסך, חסך מעיד על פגם, פגם מעיד על חוסר שלמות. ואם אלוהים איננו מושלם, האם זה אומר שיש לו נקודות תורפה? האם זה אומר שהוא איננו כל יכול? דבר מעניין שהבחנתי בו בקריאתי בתנ"ך, היא העובדה שכמעט בכל פעם שמוזכרים אלים אחרים, אין הם מוזכרים כשטות. כלומר, הכתוב לא אומר שאין הם קיימים, ואין הוא אומר שהם המצאת האדם, אלא רק ש"אלוהי העברים" חזק מהם. ובכלל, הרי לא יתכן שאלוהים מקנא לישויות שכלל לא קיימות, נכון? אם כך, קיימות עוד ישויות על פי המיתולוגיה, וזה אומר שאלוהים זקוק לעמו, אלוהים זקוק לאמונה בו, בדיוק כמו שעמו זקוק לאלוהים. ושאלה נוספת: האם קיומו של האל האחד הכל יכול - נציג הטוב, מוכיחה בעליל את קיומו של ההפכי הגמור, הרע המושחט - השטן? ומה אם טעינו? מה אם האל, אותו אלוהים בו רוב העולם מאמין, הוא למעשה תחבולה אחת גדולה של אותו שטן? זאת אומרת, במלחמה בין השחור לטוב, אם נבחן את טבלת ההשגים על סמך קיומה של הדת, ניווכך שלרוב בהיסטורית העולם האמונה באלוהים גרמה נזק. מלחמות, רדיפות, אלימות, פוגרומים, ועד היום נלחמים על אמונה זו בדיוק בכל העולם. אז מי הוא אלוהים? מה מניע אותו? אולי זו אחת מהשאלות הללו שלעולם לא נדע לענות עליה בוודאות. שאלה כזו שעליה התווכחו עוד פרשנים רבים איש עם רעהו ולא יגיעו להסכמה. ואולי אין טעם בשאלה זו, כפי שאין טעם לרקום לאלוהים דמות. על אותו העיקרון שהזכרתי בתחילת דברי, העיקרון שאומר שאלוהים הוא גם זכר וגם נקבה, ואף אחד מהם, כל הצורות האפשריות, ואף אחת מהן, אולי הוא גם כל דבר ושום דבר ביחד. אולי הוא כל מה שכל אחד מחליט לעצמו, ודי בזה. אין צורך ביותר מזה. כי בסך הכל, האמונה אמורה להרגיע את רוחו של האדם, לכוון אותו ולעשות לו טוב בחייו, אך ניתוחים מיותרים מעפילים על מטרה זו פעם אחר פעם. לנון אמר שאלוהים הוא מושג שבעזרתו אנו מודדים את הכאב שלנו, ואולי זה נכון. אך אולי אנו מודדים בעזרתו גם את השמחה, הכעס, הקנאה, הרחמים וכל אותם רגשות אנושיים המופיעים גם אצלו. אחרי הכל, נבראנו בצלמו. ------------------------ מתוך אתר "אומנות להמונים" - מדור "פרשת השבוע" www.art4all.up.co.il
הפעם אינני דן בפירוש לסיפור מהתנ"ך, כי אם בגביע הקדוש עצמו - דמותו של אלוהים. מי הוא אלוהים או מהו? מה מניע אותו למעשיו? בספר בראשית כתוב שהאדם נברא בצלם אלוהים. לא יתכן שמדובר כאן על מראה חיצוני, שכן היהדות גורסת שאין לאלוהים מראה חיצוני. אלוהים הוא כוח המתקיים ברמה כזו שאינה עונה למושגים ארציים כגון מראה חיצוני. הוא גם אישה וגם גבר, וגם אף אחד מהאפשרויות. נטול צורה ובעל כל צורה אפשרית. אם כן, למה מתכוונת התורה כשהיא אומרת "בצלם אלוהים"? אם לא למראה החיצוני, אז ודאי למבנה הפנימי. ואכן אנו מגלים לאורך התנ"ך גילויי רגשות מצד אלוהים שיכולים להתפרש כאנושיים בעליל. לדוגמא, כשאלוהים מצווה על עמו לא ללכת אחרי אלוהים אחרים, הוא אומר כי "אל קנאי אנוכי". הוא מודה בפרוש שהוא מקנא כשעמו הולך אחר אל אחר, בדומה לאדם המקנא כשזוגתו הולכת עם אחר. זהו רגש אנושי ביותר, וביחד אליו מתלווה כעס, עוד רגש אנושי אותו אלוהים מפגין פעם אחר פעם בסיפורי התנ"ך. העם הולך אחרי אל אחר, אלוהים מקנא, מתרגז, ומתנקם. והנה הופיע לו רגש אנושי שלישי, ככה מבלי ששמנו לב. נקמה. אלוהים לא נוטש את העם, הוא לא פשוט מפנה את גבו והולך לעם אחר, הוא מעניש אותו. הוא מתנקם. ישנם מפרשים רבים שאמרו, כי לא מדובר למעשה ב"קנאה" או "כעס" במובנים האנושיים. לדעתם, אלוהים הוא ישות הנמצאת ברמה שונה משל בני האדם, ולכן גם מתקיימת במושגים שונים. לא ניתן להסביר במובנים אנושיים את רגשותיו של אלוהים, ולכן השתמשו בתאורים הקרובים ביותר. דומה הדבר למצב שבו אנו היינו פוגשים אדם או יצור כלשהו, שאין ביכולתו להתעצב. לנסות להסביר לו במילים את התחושה יהיה כמעט בלתי אפשרי. לא ניתן לתאר רגשות לאנשים שמעולם לא חוו אותם, בדומה לטעמים. אף אדם לא מסוגל לתאר באמת מהו הטעם המתוק, למשל, באופן שבו אדם שמעולם לא חווה את הטעם באמת ובתמים יבין במה מדובר. על אותו אדם לחוות זאת, רק כך יוכל להבין זאת. אותו הדבר תופס לגבי אלוהים. אפשר שפרשנות זו מתקבלת על הדעת, אך אפשר גם שלא. רגש אחד מאוד חזק שחוזר שוב ושוב בתנ"ך, בתפילות, ובתיאורים של אלוהים, הוא רגש הרחמנות. גם זהו רגש מאוד אנושי. העם סובל וזועק לאלוהים שיעזור, ורחמיו של האל נכמרים עליו. וישנו עוד רגש מאוד אנושי שמובע על ידי האל בתנ"ך, והוא - תאמינו או לא - חוש הומור. הרי זה רק הגיוני, אם האדם באמת נברא בצלמו של האל, והאל מסוגל לקנא, לכעוס ולנקום, ואפילו לרחם, מדוע שלא יוכל לצחוק ולהשתעשע. הרי צחוק הוא אחד הרגשות המאפיינים את האנושיות יותר מכל. אחד מהרגשות המבדילים אותנו מעולם החיות. כמעט כל רגש אחר ישנם גם בעלי-חיים מסויימים שמסוגלים אליו, אך רק האדם צוחק. אז מדוע לא האל? והנה דוגמא לחוש ההומור של אלוהים (ואני בטוח שהמפרשים הקלאסיים היו רוצים להרוג אותי על פירוש זה): כשאלוהים פונה בפעם הראשונה לנביא שמואל, שמואל הנער חי אצל אדם בשם עלי. כשאלוהים קורא לו, שמואל חושב שזהו עלי שקורא לו ורץ אליו. עלי אומר שהוא לא קרא לו, ושמואל חוזר למקומו. זה קורא שלוש פעמים, עד שעלי מבין שכנראה מדובר באלוהים ואומר לשמואל לומר בפעם הבאה, "הנני!". זוהי סצנה מיותרת לחלוטין. אין פה שום בחינה מכל סוג, ואלוהים יכול היה פשוט לומר "שמואל, שמואל, זהו אלוהיך המדבר אליך" או משהו בסגנון זה. אך לא. לדעתי, אלוהים מצא זאת מאוד משעשע לראות את הנער רץ כל פעם לעלי. דמיינו את הסיטואציה. ואולי אנו מגלים פה רגש נוסף אנושי באלוהים - שובבות. הבעיה של המפרשים הקלאסיים והאורתודוכסים עם פירושים מסוג אלו, היא שזה מוריד בעיניהם את כוחו של אלוהים. יש בזה מידה מסוימת של צדק. אנו רוצים להאמין שהאל שבו אנו מאמינים, שלו אנו סוגדים, הוא ישות מפותחת מאיתנו, ולכן אינו דומה לנו. הוא אמור להיות טוב מאיתנו, ואל בעל רגשות לא ממלא תפקיד זה כראוי. דבר זה דומה למיתולוגיות היונית והרומאית, בהן האלים מתנהגים כבני אדם לכל דבר, ויותר מכך, הם אף מקיימים יחסי מין עם בני האדם, וכך נולדים חצאי אלים - חצאי אדם. בנוסף לכך, בני אדם אף פוקדים את האולימפוס, משכנם של האלים, באופן קבוע. היהדות מעוניינת להציג את האל האחד הכל יכול באור שונה: לשים מחיצה ברורה וחד-משמעית בינו לבין בני האנוש, עבדיו. כעת נשאל שאלה אחרת: האם אלוהים הוא יצור מושלם? העובדות בשטח מראות שלא: יצור מושלם יהיה יצור ללא תנועה, ולמעשה יצור שלא נרגיש בקיומו. הסיבה לכך היא שלמושלמות אין צורך. אם אין צורך, אין מעשים, אין תנועה. הרי אנו נעים כדי להשיג את מה שאין לנו. יש לנו צרכים מסוימים, ואנו עונים עליהם על ידי פעולות שונות ותנועה. אילו היינו מושלמים, לא היינו זקוקים לאוכל, מים, חברה, סיפוק מכל סוג (בין אם מיני, בין אם אומנותי ובין אם אחר), ולכן לא היינו זזים כלל. אפשר שמשתמע מכאן שיצור מושלם מעצם הגדרתו, איננו קיים, וזהו הפרדוקס הגדול. למעשה בכך שאנו אומרים שאלוהים הוא ישות מושלמת, אנו פוסלים את קיומו. אך אלוהים איננו מושלם, מכיוון שהוא עושה, יוצר, נע ומראה סימני קיום (לפחות על-פי הכתוב), וזה מראה על צורך. צורך מעיד על חסך, חסך מעיד על פגם, פגם מעיד על חוסר שלמות. ואם אלוהים איננו מושלם, האם זה אומר שיש לו נקודות תורפה? האם זה אומר שהוא איננו כל יכול? דבר מעניין שהבחנתי בו בקריאתי בתנ"ך, היא העובדה שכמעט בכל פעם שמוזכרים אלים אחרים, אין הם מוזכרים כשטות. כלומר, הכתוב לא אומר שאין הם קיימים, ואין הוא אומר שהם המצאת האדם, אלא רק ש"אלוהי העברים" חזק מהם. ובכלל, הרי לא יתכן שאלוהים מקנא לישויות שכלל לא קיימות, נכון? אם כך, קיימות עוד ישויות על פי המיתולוגיה, וזה אומר שאלוהים זקוק לעמו, אלוהים זקוק לאמונה בו, בדיוק כמו שעמו זקוק לאלוהים. ושאלה נוספת: האם קיומו של האל האחד הכל יכול - נציג הטוב, מוכיחה בעליל את קיומו של ההפכי הגמור, הרע המושחט - השטן? ומה אם טעינו? מה אם האל, אותו אלוהים בו רוב העולם מאמין, הוא למעשה תחבולה אחת גדולה של אותו שטן? זאת אומרת, במלחמה בין השחור לטוב, אם נבחן את טבלת ההשגים על סמך קיומה של הדת, ניווכך שלרוב בהיסטורית העולם האמונה באלוהים גרמה נזק. מלחמות, רדיפות, אלימות, פוגרומים, ועד היום נלחמים על אמונה זו בדיוק בכל העולם. אז מי הוא אלוהים? מה מניע אותו? אולי זו אחת מהשאלות הללו שלעולם לא נדע לענות עליה בוודאות. שאלה כזו שעליה התווכחו עוד פרשנים רבים איש עם רעהו ולא יגיעו להסכמה. ואולי אין טעם בשאלה זו, כפי שאין טעם לרקום לאלוהים דמות. על אותו העיקרון שהזכרתי בתחילת דברי, העיקרון שאומר שאלוהים הוא גם זכר וגם נקבה, ואף אחד מהם, כל הצורות האפשריות, ואף אחת מהן, אולי הוא גם כל דבר ושום דבר ביחד. אולי הוא כל מה שכל אחד מחליט לעצמו, ודי בזה. אין צורך ביותר מזה. כי בסך הכל, האמונה אמורה להרגיע את רוחו של האדם, לכוון אותו ולעשות לו טוב בחייו, אך ניתוחים מיותרים מעפילים על מטרה זו פעם אחר פעם. לנון אמר שאלוהים הוא מושג שבעזרתו אנו מודדים את הכאב שלנו, ואולי זה נכון. אך אולי אנו מודדים בעזרתו גם את השמחה, הכעס, הקנאה, הרחמים וכל אותם רגשות אנושיים המופיעים גם אצלו. אחרי הכל, נבראנו בצלמו. ------------------------ מתוך אתר "אומנות להמונים" - מדור "פרשת השבוע" www.art4all.up.co.il