Noga Lavie
New member
האם אנו פועלים נכון?
האמת היא שאין זו שאלה אמיתית לגבי דרכי פעילותינו מול זיו. אלו תהיות כואבות בעקבות הרבה שיחות בשבועיים האחרונים.
קשה לחלוק את התהיות, כמו גם הכאבים, מבלי לרמוס כל חלקה פרטית של אנשים אחרים, אך אנסה לעשות זאת בכל זאת, כי נראה לי שיש בהן חשיבות כלשהי. אני מתחילה לכתוב מבלי לדעת איך אעשה זאת, ואם לא אהיה מרוצה ממה שכתבתי, אולי לא תראו זאת בכלל. יכול להיות גם שחלקכם יראה זאת, ועדין אבקש למחוק את השירשור בעתיד. אני מתנצלת מראש על כך שאני מערבת אתכם, ובאותה נשימה "מאיימת" במחיקה. אין זה קל עבורי.
כשכבר הייתי על סף עזיבת הבית לחיים עצמאיים, הגיעה ילדה חדשה למשפחתנו המורחבת. בזמן אמת לא ממש שמתי לב אליה. אני הייתי כמעט בוגרת, היא הייתה קטנטונת. סיפור הגעתה לווה בכלכך הרבה סיבוכים משפחתיים, שבגילי המופלג רק גרמו לי להתייחס בזילזול לכל הקרתניות שנלוותה לכך בעיני ה"בוגרות", מבלי ששמתי לב לנסיבות המשפחתיות הכואבות. עם השנים החלתי לחוש אמפטיה רבה יותר, אך בגלל הבדלי הגילאים ביני לבין כל ילדי המשפחה בצד ההוא, לא נוצרו קשרי אמת, מה גם שאוריאל ואני עזבנו את ישראל לפני די הרבה שנים, מה שגרם לכך שידיעות הועברו הועברו בעיקר דור ההורים.
הסיפור הוא על ילדה כבת שלוש, שנולדה וחיה במדינה אחרת. אמהּ חלתה והחליטה לשוב הביתה, למשפחתה, בנסיון להלחם במחלה תוך קבלת תמיכה וגם השלמה עם משפחה איתה הייתה מסוכסכת שנים. לצער כולם, המאבק במחלה נכשל, והיא נפטרה. לפחות השלמה כלשהי עם המשפחה הייתה שם. לילדונת היו דמויות משפחתיות במדינה הזרה, אך ללא קשרים חוקיים, ולכן הם אבדו לה. קשרי משפחה ביולוגיים ישירים יותר בישראל לא הסכימו לוותר עליה חוקית, גם לא היו מסוגלים לקבל אחריות על גידולה. הילדונת עברה לרשות אחות האם המתה (לא אימוץ רישמי, אך מבחינה משפחתית תמיד התייחסו לזה כאל אימוץ), ודרך קשרי נישואים, גורלה נקשר בגורלנו. משפחתי, יש לציין, משופעת בנשות חינוך, ונושא האימוץ קיים בצד שלנו של המשפחה הרבה לפני שנולדתי. לחלק שלנו היה קל לקבל את הילדה לחיקנו, ולהתייחס אליה כאל כל אחד אחר מבני המשפחה (בסופו של דבר, גם אני התייחסתי אליה כאל כל אחד אחר, כי גם מן אחיה ואחותה התעלמתי). היא הייתה ילדה שמחה, חייכנית, מלאת חיים וקסם אישי. אנשים מצאו שקל לחבב אותה, כך שגם צדדים אחרים קיבלו אותה כחלק אינטגרלי של המשפחה.
השנים עברו. הילדונת גדלה, הפכה לאם בעצמה. על תהפוכות גדילתה, כמו על תהפוכות שאר בני המשפחה שמעתי מיד שניה, והיו תהפוכות. עם חלוף השנים החלתי לשים לב יותר ויותר לפרטים מתוך סיפורה. שיחות מגששות עם אמי בנושא רק הסתיימו בפטירת דאגותיי כחסרות ממש מצדה, וגרמו לי לדאוג יותר. עם פרוץ הפייסבוק לחיים הוירטואליים, היה כבר קל יותר לשמור על קשרים ללא תיווך דור ההורים. למרות שקשרים אישיים נוצרו, תמיד היה נעוץ בהם גורם הריחוק שנוצר בגלל פער הגילים ביננו, ובגלל הריחוק שקדם לכך. אה, וגם כי מתוך כיבוד פרטיות שלי, לא ממש העלתי את נושא האימוץ הסבוך שלה. אפילו כשהזכרנו את זיו, אימוצה שלה נשאר מחוץ לתחום.
לפני מספר חודשים נפטרה אמה. האם השניה שהיא איבדה בגיל צעיר מדי. גיל צעיר בימינו מאריכי החיים לאבד בו אם ראשונה, לאבד אם שניה זה ללא ספק צעיר מדי. נקודה. האישה הצעירה שהיא, על כל עיסוקיי חייה ומשפחתה הגרעינית הקטנה, התגייסה לטפל באב, טיפול שהיה הרבה מאוד עבורה ולא רק עבורו. פיזית הוא לא היה זקוק לזה, אך נפשית שניהם הזדקקו לתמיכה. ואז, ממש כפי מות האם הפתאומי, התדרדר מצבו, ותוך ימים אנו חוששים לרע מכל. החיים הפכו לסיפור המתנה קשה. עבורי זו המתנה ממרחק, אך עבור שאר בני משפחתי זו המתנה קרובה, מלאת יסורים וכאבים. אחד מן הערוצים העיקריים שלי לקבלת מידע הוא שיחות אינטרנטיות איתה. בין השורות, פתאום צצות מילים. מילים המזכירות את האם הראשונה, את תחושת האובדן הנוראית הזו, את חוסר היכולת להתמודד עם המצב החדש לאור העבר. מילים על חרדת נטישה ממי שכלכך הרבה מבוגרים אהבו אותה ונטלו עליה אחריות, אך גם כלכך הרבה נעלמו מחייה ללא הסבר. כי בגדול, זה היה הרבה זה. הסתמכות על כך שהיא הייתה עליזה, שמחה ומלאת קסם, ונסיון לספק לה מה שיותר סביבת גידול נורמלית, אך ללא עיבוד רב מדי של תחושת האובדן שהיא חוותה בזמן אמת. ובזמן אמת היא חוותה הרגשת אובדן, ובזמן אמת היא חוותה חוסר ידיעה, ובזמן אמת היא הייתה ילדה קטנה ואבודה. הילדה הקטנה הזו גדלה, אך למרות ההתבגרות ויצירת משפחה משלה, בתוך תוכה חיה עדין הילדה האבודה, הבודדה והמפוחדת.
אבל ההודעה הזו אינה רק עליה. ההודעה הזו היא גם עלינו. זיו עזבה את קזחסטן בגיל שלוש. כל המוכר לה נעלם. אין זה משנה שהיא אוהבת את חייה בבלגיה. אין זה משנה שהיא הסתגלה. אין זה משנה שאני משוכנעת שאינה מעוניינת להחליף את נסיבות חייה שוב. לא משנה גם שאנו לא התעלמנו מתחושת האובדן. השאלה היא האם הצלחנו להתמודד איתו טוב מספיק, כדי שלא ילווה אותה עם קשיים בלתי נסבלים בבגרותה. הרי בזמן אמת גם אנחנו ראינו פעמים רבות את הילדה מלאת הקסם הזו, שיכולה הייתה לחייך חיוך ממיס לבבות, ובלבד שלא יכעסו עליה. האם התמודדנו עם זה בצלחה? אין לי מושג. אין לי מושג, והתשובה נמצאת בערפילי העתיד, אולי אפילו בימים בהם כבר לא נחיה כדי לראות זאת.
כן, אני יודעת, אם זה המצב, אין מה לדאוג בקשר אליו כעת. אך זה בדיוק הפרדוקס - אם לא אדאג לטפל בו עכשיו, מאוחר יותר זה עלול להיות מאוחר מדי.
תחושת אין מוצא גדולה מאוד לאם הדאגנית שאני בבסיסי.
האמת היא שאין זו שאלה אמיתית לגבי דרכי פעילותינו מול זיו. אלו תהיות כואבות בעקבות הרבה שיחות בשבועיים האחרונים.
קשה לחלוק את התהיות, כמו גם הכאבים, מבלי לרמוס כל חלקה פרטית של אנשים אחרים, אך אנסה לעשות זאת בכל זאת, כי נראה לי שיש בהן חשיבות כלשהי. אני מתחילה לכתוב מבלי לדעת איך אעשה זאת, ואם לא אהיה מרוצה ממה שכתבתי, אולי לא תראו זאת בכלל. יכול להיות גם שחלקכם יראה זאת, ועדין אבקש למחוק את השירשור בעתיד. אני מתנצלת מראש על כך שאני מערבת אתכם, ובאותה נשימה "מאיימת" במחיקה. אין זה קל עבורי.
כשכבר הייתי על סף עזיבת הבית לחיים עצמאיים, הגיעה ילדה חדשה למשפחתנו המורחבת. בזמן אמת לא ממש שמתי לב אליה. אני הייתי כמעט בוגרת, היא הייתה קטנטונת. סיפור הגעתה לווה בכלכך הרבה סיבוכים משפחתיים, שבגילי המופלג רק גרמו לי להתייחס בזילזול לכל הקרתניות שנלוותה לכך בעיני ה"בוגרות", מבלי ששמתי לב לנסיבות המשפחתיות הכואבות. עם השנים החלתי לחוש אמפטיה רבה יותר, אך בגלל הבדלי הגילאים ביני לבין כל ילדי המשפחה בצד ההוא, לא נוצרו קשרי אמת, מה גם שאוריאל ואני עזבנו את ישראל לפני די הרבה שנים, מה שגרם לכך שידיעות הועברו הועברו בעיקר דור ההורים.
הסיפור הוא על ילדה כבת שלוש, שנולדה וחיה במדינה אחרת. אמהּ חלתה והחליטה לשוב הביתה, למשפחתה, בנסיון להלחם במחלה תוך קבלת תמיכה וגם השלמה עם משפחה איתה הייתה מסוכסכת שנים. לצער כולם, המאבק במחלה נכשל, והיא נפטרה. לפחות השלמה כלשהי עם המשפחה הייתה שם. לילדונת היו דמויות משפחתיות במדינה הזרה, אך ללא קשרים חוקיים, ולכן הם אבדו לה. קשרי משפחה ביולוגיים ישירים יותר בישראל לא הסכימו לוותר עליה חוקית, גם לא היו מסוגלים לקבל אחריות על גידולה. הילדונת עברה לרשות אחות האם המתה (לא אימוץ רישמי, אך מבחינה משפחתית תמיד התייחסו לזה כאל אימוץ), ודרך קשרי נישואים, גורלה נקשר בגורלנו. משפחתי, יש לציין, משופעת בנשות חינוך, ונושא האימוץ קיים בצד שלנו של המשפחה הרבה לפני שנולדתי. לחלק שלנו היה קל לקבל את הילדה לחיקנו, ולהתייחס אליה כאל כל אחד אחר מבני המשפחה (בסופו של דבר, גם אני התייחסתי אליה כאל כל אחד אחר, כי גם מן אחיה ואחותה התעלמתי). היא הייתה ילדה שמחה, חייכנית, מלאת חיים וקסם אישי. אנשים מצאו שקל לחבב אותה, כך שגם צדדים אחרים קיבלו אותה כחלק אינטגרלי של המשפחה.
השנים עברו. הילדונת גדלה, הפכה לאם בעצמה. על תהפוכות גדילתה, כמו על תהפוכות שאר בני המשפחה שמעתי מיד שניה, והיו תהפוכות. עם חלוף השנים החלתי לשים לב יותר ויותר לפרטים מתוך סיפורה. שיחות מגששות עם אמי בנושא רק הסתיימו בפטירת דאגותיי כחסרות ממש מצדה, וגרמו לי לדאוג יותר. עם פרוץ הפייסבוק לחיים הוירטואליים, היה כבר קל יותר לשמור על קשרים ללא תיווך דור ההורים. למרות שקשרים אישיים נוצרו, תמיד היה נעוץ בהם גורם הריחוק שנוצר בגלל פער הגילים ביננו, ובגלל הריחוק שקדם לכך. אה, וגם כי מתוך כיבוד פרטיות שלי, לא ממש העלתי את נושא האימוץ הסבוך שלה. אפילו כשהזכרנו את זיו, אימוצה שלה נשאר מחוץ לתחום.
לפני מספר חודשים נפטרה אמה. האם השניה שהיא איבדה בגיל צעיר מדי. גיל צעיר בימינו מאריכי החיים לאבד בו אם ראשונה, לאבד אם שניה זה ללא ספק צעיר מדי. נקודה. האישה הצעירה שהיא, על כל עיסוקיי חייה ומשפחתה הגרעינית הקטנה, התגייסה לטפל באב, טיפול שהיה הרבה מאוד עבורה ולא רק עבורו. פיזית הוא לא היה זקוק לזה, אך נפשית שניהם הזדקקו לתמיכה. ואז, ממש כפי מות האם הפתאומי, התדרדר מצבו, ותוך ימים אנו חוששים לרע מכל. החיים הפכו לסיפור המתנה קשה. עבורי זו המתנה ממרחק, אך עבור שאר בני משפחתי זו המתנה קרובה, מלאת יסורים וכאבים. אחד מן הערוצים העיקריים שלי לקבלת מידע הוא שיחות אינטרנטיות איתה. בין השורות, פתאום צצות מילים. מילים המזכירות את האם הראשונה, את תחושת האובדן הנוראית הזו, את חוסר היכולת להתמודד עם המצב החדש לאור העבר. מילים על חרדת נטישה ממי שכלכך הרבה מבוגרים אהבו אותה ונטלו עליה אחריות, אך גם כלכך הרבה נעלמו מחייה ללא הסבר. כי בגדול, זה היה הרבה זה. הסתמכות על כך שהיא הייתה עליזה, שמחה ומלאת קסם, ונסיון לספק לה מה שיותר סביבת גידול נורמלית, אך ללא עיבוד רב מדי של תחושת האובדן שהיא חוותה בזמן אמת. ובזמן אמת היא חוותה הרגשת אובדן, ובזמן אמת היא חוותה חוסר ידיעה, ובזמן אמת היא הייתה ילדה קטנה ואבודה. הילדה הקטנה הזו גדלה, אך למרות ההתבגרות ויצירת משפחה משלה, בתוך תוכה חיה עדין הילדה האבודה, הבודדה והמפוחדת.
אבל ההודעה הזו אינה רק עליה. ההודעה הזו היא גם עלינו. זיו עזבה את קזחסטן בגיל שלוש. כל המוכר לה נעלם. אין זה משנה שהיא אוהבת את חייה בבלגיה. אין זה משנה שהיא הסתגלה. אין זה משנה שאני משוכנעת שאינה מעוניינת להחליף את נסיבות חייה שוב. לא משנה גם שאנו לא התעלמנו מתחושת האובדן. השאלה היא האם הצלחנו להתמודד איתו טוב מספיק, כדי שלא ילווה אותה עם קשיים בלתי נסבלים בבגרותה. הרי בזמן אמת גם אנחנו ראינו פעמים רבות את הילדה מלאת הקסם הזו, שיכולה הייתה לחייך חיוך ממיס לבבות, ובלבד שלא יכעסו עליה. האם התמודדנו עם זה בצלחה? אין לי מושג. אין לי מושג, והתשובה נמצאת בערפילי העתיד, אולי אפילו בימים בהם כבר לא נחיה כדי לראות זאת.
כן, אני יודעת, אם זה המצב, אין מה לדאוג בקשר אליו כעת. אך זה בדיוק הפרדוקס - אם לא אדאג לטפל בו עכשיו, מאוחר יותר זה עלול להיות מאוחר מדי.
תחושת אין מוצא גדולה מאוד לאם הדאגנית שאני בבסיסי.
