האם אנחנו לא מפספסים כאן משהו?
אנחנו מפספסים כאן משהו. רבים מהאנשים שתוקפים בחזרה את הנשים המבקשות שלא להתיר לנתן אשל לחזור לשליחות ציבורית מפספסים משהו. אין כאן משפט שדה, שהרי אני נגד משפטי שדה ואינני משתף עימם פעולה, לצד העובדה שלעתים דמי רותח כשאני שומע על נבחר ציבור החשוד בעבירות מין, ולפנים משורת הדין אודה כי כאשר אני שומע על ריבוי עדויות, אני מרשיע אותו עוד בטרם משפטו החל. נו טוב, סניגור אני כנראה לא.
אבל כאמור, אין כאן משפט שדה, יש כאן דרישה מוצדקת לצקת תוכן למילה צדק, שעליו לא רק להיעשות ולהיראות, אלא גם שלא יתמוסס.
נתן אשל הורשע במסגרת עסקה (עוד עסקה) בהטרדה מינית של עובדת בלשכתו, שבמסגרתה הוא התחייב שלא לשוב לפעילות ציבורית. הוא הודה. הוא הורשע. הוא חתם. הוא עזב.
אני מסופק אם הדבר הניח דעתה של הקורבן שלו, אבל אני מנסה - ולעולם לא אצליח - לחשוב מה היא הרגישה כשנודע לה שהוא חוזר בשליחות ראש הממשלה, גם אם התפקיד אינו רשמי בהגדרה יבשה.
יש שאומרים כי האיש שילם חובו, די לחפש דם, די לשנאה בעיניים. אולם כאן בדיוק הטעות - הוא לא שילם כלום כי אם הרדים את כולם. הוא ידע - ואולי כך זה היה מתוכנן - שראש הממשלה ייעזר בו בעתיד, אז מה אכפת היה לו לצאת מהדלת האחורית כעבריין ולחזור מהדלת הראשית כמו ודבר לא אירע? ולא, לא כשלתי בלשוני ובמתכוון הפכתי את הסדר.
כשזה נוגע לתפקידים ציבוריים, אדם המורשע בעבירת מין לא יכול לחזור ולשמש בתפקיד ציבורי לעולם. לעולם. להבדיל אלף הבדלות, ואף מיליון, אדם שהורשע בשוחד, ובכל זאת נמצאה הדרך העקומה להכשיר השרץ ולהחזירו לחיים הציבוריים, אפשר לנתק אותו מכל מקור תקציבי, אולם עבריין מין שיצא בזול מעבירה כה חמורה לא יכול לשוב למקום עבודה שהעובדת הבאה שלו עשויה גם להיות הקורבן הבא שלו.
שוב מועבר מסר לקורבנות ולמתלוננות שהמדינה לא עומדת מאחוריהן, ולא בהכרח דואגת כי הצדק ייעשה ויישמר. על כן רגע לפני שמלחמת המינים שוב מרימה ראשה, אנחנו הגברים צריכים לשאול האם אנחנו לא מפספסים כאן משהו.
אנחנו מפספסים כאן משהו. רבים מהאנשים שתוקפים בחזרה את הנשים המבקשות שלא להתיר לנתן אשל לחזור לשליחות ציבורית מפספסים משהו. אין כאן משפט שדה, שהרי אני נגד משפטי שדה ואינני משתף עימם פעולה, לצד העובדה שלעתים דמי רותח כשאני שומע על נבחר ציבור החשוד בעבירות מין, ולפנים משורת הדין אודה כי כאשר אני שומע על ריבוי עדויות, אני מרשיע אותו עוד בטרם משפטו החל. נו טוב, סניגור אני כנראה לא.
אבל כאמור, אין כאן משפט שדה, יש כאן דרישה מוצדקת לצקת תוכן למילה צדק, שעליו לא רק להיעשות ולהיראות, אלא גם שלא יתמוסס.
נתן אשל הורשע במסגרת עסקה (עוד עסקה) בהטרדה מינית של עובדת בלשכתו, שבמסגרתה הוא התחייב שלא לשוב לפעילות ציבורית. הוא הודה. הוא הורשע. הוא חתם. הוא עזב.
אני מסופק אם הדבר הניח דעתה של הקורבן שלו, אבל אני מנסה - ולעולם לא אצליח - לחשוב מה היא הרגישה כשנודע לה שהוא חוזר בשליחות ראש הממשלה, גם אם התפקיד אינו רשמי בהגדרה יבשה.
יש שאומרים כי האיש שילם חובו, די לחפש דם, די לשנאה בעיניים. אולם כאן בדיוק הטעות - הוא לא שילם כלום כי אם הרדים את כולם. הוא ידע - ואולי כך זה היה מתוכנן - שראש הממשלה ייעזר בו בעתיד, אז מה אכפת היה לו לצאת מהדלת האחורית כעבריין ולחזור מהדלת הראשית כמו ודבר לא אירע? ולא, לא כשלתי בלשוני ובמתכוון הפכתי את הסדר.
כשזה נוגע לתפקידים ציבוריים, אדם המורשע בעבירת מין לא יכול לחזור ולשמש בתפקיד ציבורי לעולם. לעולם. להבדיל אלף הבדלות, ואף מיליון, אדם שהורשע בשוחד, ובכל זאת נמצאה הדרך העקומה להכשיר השרץ ולהחזירו לחיים הציבוריים, אפשר לנתק אותו מכל מקור תקציבי, אולם עבריין מין שיצא בזול מעבירה כה חמורה לא יכול לשוב למקום עבודה שהעובדת הבאה שלו עשויה גם להיות הקורבן הבא שלו.
שוב מועבר מסר לקורבנות ולמתלוננות שהמדינה לא עומדת מאחוריהן, ולא בהכרח דואגת כי הצדק ייעשה ויישמר. על כן רגע לפני שמלחמת המינים שוב מרימה ראשה, אנחנו הגברים צריכים לשאול האם אנחנו לא מפספסים כאן משהו.
