האם אפשר לעבור מיום הזכרון לחגיגות העצמאות?

[zikaron9]

האם אפשר לעבור מיום הזכרון לחגיגות העצמאות?

דמיינו מצב בו אתם קמים משבעה על בנכם או אביכם, ומייד בתום האזכרה בבית הקברות מזמינים אתכם למסיבה. אין סיכוי שתלכו אליה, נכון? זהו קושי אותה חווה משפחה שכולה לקראת ערב יום העצמאות ובתוך האבל של יום הזיכרון. בין המאמץ הפיזי של התרוצצויות בין בסיסים ובתי קברות ובין הכאב הנפשי העצום אותה חווה המשפחה – כשהיום נגמר רוצה כל אבל להניח את הראש ולנוח. דקה אחרי שמסתיים יום האבל הנורא שלו, עוברים כולם (מלבדו) לחגיגות עצומות בכל המדינה. אכן, חשוב להדגיש שעצמאותנו כאן התאפשרה בזכות הקורבן העצום שהקריבו אלה שנפלו למעננו ולמען חיינו כאן כאומה עצמאית. חשוב ביותר לשמור על הזיקה הזו, והיא תישמר לחלוטין גם אם יוקדם יום הזיכרון ביום אחד בלבד, מכיוון שחוויות הטקסים וההתייחדות עם הנופלים יהיו עדיין טריות אצל כולנו. אנו שוללים מעשרות אלפי משפחות שכולות את האפשרות לחגוג את עצמאות המדינה יחד עם כל בית ישראל. דווקא האנשים ששילמו את המחיר היקר ביותר. אנחנו חייבים להקדים את יום הזיכרון ביום אחד. למען כבוד הנופלים, למען המשפחות השכולות, ולמען כולנו. כניסה לעצומה: http://www.atzuma.co.il/zikaron הקבוצה בפייסבוק: http://www.facebook.com/home.php?ref=home#/group.p... לפרטים: שמואל תמיר-שורקי במייל:[email protected] ובקובץ המצורף

 

[eaz1514]

כן, הכל אפשר בעולמנו

את יום הולדתו האחרון של רונן (28) בילינו במשפגש פורום כלבים וזה לא נראה לנו "לא בסדר" להיפך. אין מנוס מלהמשיך לחיות למרות שעבורנו השעון נעצר בזמן נתון. יום קל חברות אילנה אמא של רונן

 

[zikaron9]

אני מסכים אבל..

אני מסכים שיש כאלו שאין זה מפריע להם המעבר הזה אך מאלה שבשבילם זה היינו הך (במיוחד כמוכם, שאתה יכולים להבין ללב המשפחות), הייתי מצפה שיחתמו בעצומה למען המיעוט שהוא די הרבה אנשים אשר אינם יכולים - בשבילם זה כל ההבדל בין היכולת לחגוג לאי היכולת. המשפחה שלי חוזרת לחיות אך אינה יכולה לעשות זאת באותו הזמן של הבכי. ולאופן הבילוי שלכם של יום הולדתו של רונן - אינני טוען שזה "לא בסדר", ההפך, זה מבורך ומאוד מרשים שיש בכם את הכוח! יישר כוח! טענתי היא שישנן משפחות שאין בהם את הכוח והם זקוקים ליום המנוחה הזה - בשבילם אנו צריכים לחתום. אשמח לקבל הודעות למייל אם ישנן שאלות נוספות.

 

[elipol]

שאלת שאלה לא פשוטה

אני חושב שהכוונות היו טובות - להראות שגם כאשר אנחנו חוגגים את עצמאותנו, אנחנו זוכרים את "מגש הכסף" שעליו הגישו לנו את המדינה. וכל זאת איך חיים עם זה ? איך עוברים מיום הזיכרון ישר ליום העצמאות ? האם הוספת יום תעשה את המעבר קל יותר ? כל אחד זקוק לזמן משלו כדי לבצע את ה"סוויטש". אני אומר שזה נורמלי שמשפכות שכולות לא יכולות להרגיש את מלוא השמחה בחג העצמאות ובכלל בחגים, שמחות משפחתיות, שבתות וכו'. הכאב קיים והוא מלווה אותנו כל הזמן. השאלה איך אנחנו לומדים לחיות ליד הכאב ולבנות חיים שיש בהם גם הצלחות וגם שמחות. אני עוזר לאנשים לעבור את התהליך ולהצליח. אם תרצו - אני כאן בשבילכם. אלי שרפשטיין מעגן מיכאל

 

[zikaron9]

נכון אבל..

יש קשיים שהם בלתי נמנעים - כמו הכאב בחגים, בשבתות. אך יש קשיים שאנו כמדינה יוצרים - כמו ההצמדה של שני האירועים. המעבר הבלתי אפשרי (לחלק נכבד מן המשפחות השכולות) הוא דבר בר מניעה ואנו כמדינה לא יכולים להפנות עורף למשפחות הללו ביום העצמאות ולא לתת להם לחוג את החג שהם שילמו את המחיר היקר מכל בשבילו. המשפחות השכולות לומדות מדי יום ביומו לחיות עם הכאב ורוצות לחיות חיים שיש בהם גם שמחות אך במקרה ספציפי זה אין זה ניתן - ואפשר למנוע זאת. תן בחתימתך על העצומה למשפחות האלו לחיות חיים עם שמחה ויותר מכך, לציין את היום שלשמו יקיריהם חרפו נפשם.

 

[elipol]

זה אולי לא הפתרון אך אני אחתום.

לפי דעתי צריך להפריד לגמרי את שני הדברים.

 

[דליה ח]

אני מסכימה עם כל מילה של אלי שרפשטיין...

להזיז יום לפני או אחרי, זה לא משנה למי שכבר שום חג לא יהיה חגיגי בשבילו. עד לפני ארבע שנים ושמונה חודשים לא הבנתי איך משפחות שכולות עוברות מיום זיכרון לחג העצמאות בן לילה. עכשיו כשאני הצטרפתי למשפחת השכול של נפגעי הטרור, שיום הזיכרון שלהם מאוחד עם זה של חללי צה"ל, עכשיו אני מבינה שהם לא עוברות. הם פשוט לא חוגגות. החגיגה היא לא במנגל המסורתי מבחינתי. החגיגה היא בהרגשה....ואין אותה יותר. בכל זאת, לאלה שמאוד חשוב להם, אני אחתום, לי זה ממילא לא משנה.

 

[elipol]

אפשר גם אחרת

דליה היקרה! אני מאמין ויודע שניתן לחזור לחיים מספקים ואף שמחים, תוך כדי שמירה על זיכרון היקר של יקירינו. הכאב לא עובר לעולם והפצע נשאר, אך ניתן לאסוף את השברים לחזור לתפקוד מלא, ללימודים שנפסקו ולעבודה שפעם אהבנו, ניתן לבנות את החיים עם זוגיות חדשה וגם המשפחה יכולה לחזור להיות מלוכדת ותומכת. כל אחד ממקומו שהוא נמצא בו לאחר האסון יכול לעשות את הדרך חזרה לחיים. יש מי שעושה את זה לבד. יש מי שנעזר באנשים כמוני כדי לבנות את החיים לצד הכאב, אך עם תקווה ועם הווה ועתיד. אנשים שאני עובד איתם באים לנסות לצאת מהמשבר והאסון שהם עדיין שרויים בו, גם לאחר שנים לא מעטות. לחלקם לא רק שאין אור בקצה המנהרה, אין להם מנהרה בכלל. אני בונה יחד איתם את "הנהרה" שדרכה הם ייצאו אל האור והתקווה. את מוזמנת לבקר באתר שלי - http://umun.maaganm.co.il ולהתרשם. בברכה, אלי שרפשטיין אימון אישי במצבי אבדן ושכול

 

[דליה ח]

אני מבינה בדיוק למה אתה מתכוון...

אני דוגמא טובה לחזרה לחיים, ואפילו "מוקדם" ממה שניתן לצפות. אני מוצאת את עצמי עושה מה שלא העזתי לעשות קודם האסון. השתתפתי בכל האירועים המשפחתיים כבר בשנה הראשונה, אני מקפידה {במכוון} לראות תוכניות מצחיקות. {לדעתי, חוש הומור זה אחד הדברים שמחזיקים אותי, ואת ילדי }. יצאתי לבלות עם חברות למקומות שלא הייתי הולכת קודם. ופה בא האבל...... שום שמחה לא דומה....שום הנאה לא דומה..... ובוודאי לא החגים. אם פעם הייתי מעידה על עצמי שאני בן אדם מאושר, שכל האושר שלי הוא בזה שכל בני ביתי בריאים, כי מי צריך יותר מזה ? היום יש דברים הגורמים לי אושר, אבל לעולם לא אהיה שוב בן אדם מאושר. וזה הבדל גדול מבחינתי.

 

[elipol]

רגשת אותי

דליה בחזרה לחיים אין "מוקדם" או "מאוחר". כל אחד עובר את התהליך בקצב שלו ובדרך ייחודית לו. אני לא מכיר את הסיפור שלך, אך מתרשם שיש לך נחישות להמשיך בחיים ולראות את הדברים הטובים. אני מאחל לך רק טוב. אם תרגיש שאת זקוקה לעזרה ותרצי להיפגש אני בטוח שתדעי איך למצוא אותי. בברכה, אלי ש.

 

[koval10]

את מדהימה../images/Emo140.gif

את מרגשת ומשאירה אותי פעורת פה כל פעם שאני קוראת אותך. השירים שלך, אופן התנהגותך, מהכירותי האישית אתך אין, אין עליך! בשבילי את הדוגמא, עליך אני אסתכל כל הזמן, גם כשיחסית טוב לי, גם כשהכי קשה לי בעולם. אוהבת אותך מאד!

 

[דליה ח]

תודה אנה..... השארת אותי בלי מילים...

 

[eaz1514]

כנ"ל אחרי השבעה חזרנו לעסקים כרגיל

לוח השנה איבד את משמעותו, החגים הפכו לימים שצריך לעבור, הכאב והשכול מלווים אותנו כל הזמן,. לנו אין "יום זכרון" כל יום הוא יום זכרון, כל יום קמים מחדש בלי לדעת איך נעבור אותו. בידינו ההחלטה, להסתכל לכאב בעיניים ולא לתת לו להכניע אותנו. אושר? מסכימה 100% עם דליה יש רגעים של אושר, יש סיבות לשמוח ולחגוג אבל לא נחזור להיות מה שהיינו לפני. לא נהיה מאושרים. וצר לי, אני לא יכולה לחתום על עצומה שאינני מסכימה איתה. זה מה שנגזר עלינו כאב ושמחה. לא בקשנו להיות במצב הזה. זה בא כרעם ביום בהיר. ברור לי הקושי אבל הוא לא שונה מיום השנה שנופל בדיוק ביום חתונת אחיין או יום הולדת של בן משפחה. אין לנו את הלוקסוס לבקש פסק זמן, שכולם יתאימו את עצמם ללוח האירועים שלנו. אילנה אמא של רונן