חוף מבטחים
New member
האם אתם מתכוננים לעזור לי?
בשנת 1989 הייתה רעידת אדמה חזקה בארמניה, שבה ניספו יותר מ-3,000 אנשים בפחות מארבע דקות. בלב התוהו ובוהו הזה עזב אב את אישתו בביתם הבטוח ומיהר לבית הספר שם היה אמור להיות בנו, אולם הוא גילה כי הבניין קרס והתנפץ לרסיסים. לאחר ההלם הראשוני הוא זכר את ההבטחה שהבטיח לבנו: "לא משנה מה יקרה, תמיד אהיה שם לעזור לך!" ודמעות מילאו את עיניו. כאשר הביט בערימת האשפה שהייתה פעם בניין, נראה הדבר חסר תקווה, אבל הוא זכר את ההבטחה. הוא התרכז וזכר איך הוביל את בנו כל בוקר לבית הספר. הוא זכר את מיקום הכיתה - בפינה הימנית האחורית של הבניין, מיהר לשם, והתחיל לחפור בהריסות. כאשר חפר הגיעו הורים נוספים, הניחו יד על ליבם ואמרו, "בני! בתי!" הורים אחרים ניסו למשוך אותו מההריסות באומרם, "כבר מאוחר מדי! הוא כבר מת! אינך יכול לעשות דבר! אתה רק מרע את הדברים!" לכל הורה הוא ענה את אותה תשובה, "האם אתה רוצה לעזור לי?" ואז המשיך לחפור ולחפש את בנו, הופך אבן אחר אבן. מפקד הכבאים הופיע וניסה למשוך את האיש משם. הוא אמר לו, "עליך להיזהר, שריפות פורצות בכל פינה. אתה בסכנה. אנחנו נדאג לזה. לך הביתה." ואותו אב ארמני מסור אמר, "האם תעזור לי עכשיו?" אנשי המשטרה באו ואמרו, "אתה כועס, מבולבל, אבל הכול נגמר. אתה מסכן אחרים. לך הביתה. אנחנו נטפל בזה!" והוא השיב להם, "האם תעזרו לי עכשיו?" איש לא עזר. הוא המשיך הלאה, משום שהיה עליו לדעת, האם בנו מת או חי? הוא חפר במשך שמונה שעות, שתים עשרה שעות, 24 שעות, 36 שעות... ואז, לאחר 38 שעות, הזיז אבן ושמע את קולו של בנו. הוא קרא בשם בנו: "ארמנד!" והוא שמע, "אבא? זה אני, אבא. אמרתי לילדים האחרים לא לדאוג. אמרתי להם שאם אתה חי, אתה תציל אותי ואת כולם. הבטחת לי לא לעזוב אותי ולא משנה מה יקרה. עשית את זה, אבא!" "מה קורה שם? איך אתם?" שאל האב. "נשארו 14 מתוך 33, אבא. אנחנו מפחדים, רעבים, צמאים ושמחים שהגעת. כאשר הבניין התמוטט נותרנו מתחת לשתי קורות שיצרו צורת משולש, וכך ניצלנו." "בוא החוצה, ילד!" "לא, אבא, הנח לילדים האחרים לצאת קודם, משום שאני יודע שאתה תציל אותי."
בשנת 1989 הייתה רעידת אדמה חזקה בארמניה, שבה ניספו יותר מ-3,000 אנשים בפחות מארבע דקות. בלב התוהו ובוהו הזה עזב אב את אישתו בביתם הבטוח ומיהר לבית הספר שם היה אמור להיות בנו, אולם הוא גילה כי הבניין קרס והתנפץ לרסיסים. לאחר ההלם הראשוני הוא זכר את ההבטחה שהבטיח לבנו: "לא משנה מה יקרה, תמיד אהיה שם לעזור לך!" ודמעות מילאו את עיניו. כאשר הביט בערימת האשפה שהייתה פעם בניין, נראה הדבר חסר תקווה, אבל הוא זכר את ההבטחה. הוא התרכז וזכר איך הוביל את בנו כל בוקר לבית הספר. הוא זכר את מיקום הכיתה - בפינה הימנית האחורית של הבניין, מיהר לשם, והתחיל לחפור בהריסות. כאשר חפר הגיעו הורים נוספים, הניחו יד על ליבם ואמרו, "בני! בתי!" הורים אחרים ניסו למשוך אותו מההריסות באומרם, "כבר מאוחר מדי! הוא כבר מת! אינך יכול לעשות דבר! אתה רק מרע את הדברים!" לכל הורה הוא ענה את אותה תשובה, "האם אתה רוצה לעזור לי?" ואז המשיך לחפור ולחפש את בנו, הופך אבן אחר אבן. מפקד הכבאים הופיע וניסה למשוך את האיש משם. הוא אמר לו, "עליך להיזהר, שריפות פורצות בכל פינה. אתה בסכנה. אנחנו נדאג לזה. לך הביתה." ואותו אב ארמני מסור אמר, "האם תעזור לי עכשיו?" אנשי המשטרה באו ואמרו, "אתה כועס, מבולבל, אבל הכול נגמר. אתה מסכן אחרים. לך הביתה. אנחנו נטפל בזה!" והוא השיב להם, "האם תעזרו לי עכשיו?" איש לא עזר. הוא המשיך הלאה, משום שהיה עליו לדעת, האם בנו מת או חי? הוא חפר במשך שמונה שעות, שתים עשרה שעות, 24 שעות, 36 שעות... ואז, לאחר 38 שעות, הזיז אבן ושמע את קולו של בנו. הוא קרא בשם בנו: "ארמנד!" והוא שמע, "אבא? זה אני, אבא. אמרתי לילדים האחרים לא לדאוג. אמרתי להם שאם אתה חי, אתה תציל אותי ואת כולם. הבטחת לי לא לעזוב אותי ולא משנה מה יקרה. עשית את זה, אבא!" "מה קורה שם? איך אתם?" שאל האב. "נשארו 14 מתוך 33, אבא. אנחנו מפחדים, רעבים, צמאים ושמחים שהגעת. כאשר הבניין התמוטט נותרנו מתחת לשתי קורות שיצרו צורת משולש, וכך ניצלנו." "בוא החוצה, ילד!" "לא, אבא, הנח לילדים האחרים לצאת קודם, משום שאני יודע שאתה תציל אותי."
