מדהים... כמה פשוט וכמה קשה
ההסכמה הרביעית מסדרת את העניין הזה יפה: אם רק נעשה כמיטב יכולתנו, לא יהיה לנו מה ומי לשפוט. כל כך פשוט, לכאורה. כל כך קשה, למעשה. אצלי הבעיה העיקרית היא שאני יודעת שאני עושה כמיטב יכולתי בכל רגע נתון, אבל שופטת את עצמי על כך שאולי מה שנראה לי כמיטב יכולתי הוא לא באמת המיטב. למשל: ביום חמישי האחרון נשארתי בבית. התכוונתי לקרוא, לכתוב, להיות עם עצמי בשקט. באיזה שהוא שלב של היום, התחלתי לשחק סוליטר במחשב (קלפים) למשך חצי שעה בערך. פתאום תפסתי את עצמי שופטת אותי לאורך ולרוחב, על כך שאני מבזבזת את זמני במשחקים. הדיאלוג התנהל כך בערך: השופט: "יופי, יופי. יום שלם את הולכת לשרוף ככה. הרי אמרת שאת נשארת בבית, כי את צריכה זמן לקרוא, לכתוב... ומה את עושה? משחקת. חבל על היום הזה". אני: "אז מה? זה כרגע המיטב עבורי. מותר לי לקחת הפסקה מהתוכניות ולעשות משהו אחר, גם אם בעיניך הוא בזבוז זמן". השופט: "את קוראת לזה המיטב. אני קורא לזה עצלנות. תודי שאין לך כוח לקרוא, שאת אוהבת לשבת ולשחק כל היום בשטויות, לשרוף את הזמן באינטרנט, בפורומים שלך... אח"כ את מתפלאת שאני בא אלייך בטענות על כל מה שלא הספקת". אני: "זה לא מעצלנות. קראתי, כתבתי, עכשיו בא לי לנוח מהכל. בן אדם צריך גם זמן ביום, שבו הוא לא עושה כלום. לשחק סוליטר, מבחינתי, זה לא לעשות כלום וזה מה שאני צריכה כרגע". השופט: "טוב טוב... נדבר בסוף הערב, כשתהיי מאוכזבת מההספק שלך. את יודעת שאני הראשון שאהיה שם כדי לומר לך: אמרתי לך... אל תדאגי, אני שם בשבילך. מוכן ומזומן תמיד להזכיר לך כמה את אוהבת לבזבז זמן". אני: "תבוא מתי שאתה רוצה. אל תשכח שמי ששכר אותך, יכול גם לפטר אותך. אתה שם בשביל לעשות את העבודה שלך. אני פה בשביל להבין כמה שאני לא צריכה אותך. יבוא יומך..." אני מוציאה אותו לחופשה בתשלום. אני מכריזה בזאת שהשופט שלי יוצא לחופשה (לא באילת, כי אני אהיה שם). אחרי החופש - אבחן את המשך העסקתו. חופש. חג החירות. רק לשבוע. נראה מה יהיה... יה-יה.
