האם באמת רק הזמן יעשה את שלו?

[סיון35]

כתבת נפלא ומדויק

 

[מ י ר י 2 2]

נתחיל מזה שאין אף סצינה בעולם

שמתארת את כל האמת כולה....
ואין לי ויכוח לגבי זה שכדאי שיהיה חלום, רק שבעיני החלום צריך להיות מנוסח ברמה הערכית, באופן כוללני יחסית, כדי שלא יגביל אותנו להתגמש בהתאם למציאות.
&nbsp
במקרה אתמול ראיתי סצינה מתכנית דייטים שבה איזה בחור מדבר על הבחורה האידיאלית מבחינתו. הוא בן 30. הדבר הראשון שהוא נקב בו זה גבוהה ורזה, ואחר כך תיאר איזו דמות פלקטית שאפילו בתור דמות בקומדיה רומנטית אני לא בטוחה שהיתה עוברת (משהו כמו קלילה רוב הזמן, ויודעת להיות רצינית כשצריך? לא יודעת, אני בטח לא מדייקת...).
בקיצור, מה שאני רוצה להגיד, שלרוב האנשים אין מספיק מעוף לחלום את החלומות החשובים באמת (נניח, שנצליח למצוא מקום לזוגיות שלנו גם כשנקום לתינוק בלילה. זה השלב שבו היא לא תהיה בלונדינית וגבוהה אלא טרוטת עיניים ומטפטפת חלב...)

 

[גלית הלר]

תודה על ההשראה

מקסים מה שכתבת על עליסה בארץ הפלאות.
אכן מעורר מחשבה והשראה.

 

[גלית הלר]

מטרות וחלומות בזוגיות פרק ב'

הי,
בעיניי אין סתירה בין מה שאת כותבת ובין מה שאיתן כותב.
אני אסביר:
אם החלום הוא משותף לשני בני הזוג, אם המטרה היא משותפת ומתואמת ואין פערים בין בני הזוג, אם הפנטזיה דומה ומדוברת, אז הסיכוי לחיות יחד באהבה ובהרמוניה גדול יותר.
אני חושבת שלכך איתן התכוון, ואולי אני טועה.
הוא דיבר מנקודת מבט זוגית ולא אישית, ממה שאני מבינה.

עכשיו, גם אם החלום שונה, אבל מדברים על הדברים, מוצאים את מה שמתאים לשנינו בתוך הנסיבות, בדיוק כמו שאת אומרת, אז הכל אפשרי.
בעיניי ההתבוננות צריכה להיות זוגית וכזו:
אילו הנסיבות, מכאן לאן אנחנו רוצים להגיע, ומה אנחנו עומדים לעשות?
זו בעיניי גישה פרקטית ומקדמת.

 

[בילי79]

ההודעה הזו מתנשאת, או תמימה.

"הכל נכנס לפרופורציות אחרי כמה שנים" -נהדר, שמחה בשבילכם
חשוב לזכור שמדובר בהצלחה אצלכם.
לא מזמן הייתה כתבה באתר YNET על כך שכ-70% מהזוגות בפרק ב' נפרדים.
אתם המיעוט בר המזל לפי הכתבה הזו.

הפסקתם לתת משקל או ליחס חשיבות להתנהלות האקסית-
כנראה שלא הייתה לכם אקסית כמו של טלאים
שאומרת לילדה להחזיר נעליים אהובות
ובאופן עקיף גורמת לילדה עגמת נפש וכמובן משפיעה על הזוגיות החדשה שלו.


אתם בסך הכל מקרה אחד ובלתי מייצג
"היא החולה הרעה ב"מערכת היחסים"" - נחמד שיש לכם שעיר לעזאזל

אני לא התחברתי להודעה הזו, ולא לנימה השלילית שבה הוצגה האקסית, ולא לאופטימיות חסרת הבסיס שמציגה לכאורה עתיד ורוד לכל הזוגות בפרק ב'.
מזכיר לי קצת את סיפורי הילדים "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".

 

[בילי79]

צר לי אם נפגעתם מדברי. ובזאת סיימתי להתייחס לדיון הזה.

 

[אורית2011]

אלא שההתבוננות היא לא זוגית אלא משפחתית

ולא תמיד מה שמתאים לזוגיות מתאים למשפחה. לא משנה כמה מדברים וכמה מסכימים, כשיש ילדים משני הצדדים וגם להם יש מטרות וחלומות, יכול להיות שבזוגיות יש מטרות וחלומות אבל הם לא יתמזגו לעולם עם המטרות והחלומות של הילדים.
למשל, ילדים שחולמים שההורים שלהם יחזרו להיות ביחד, ולא מוכנים לוותר על החלום, לעולם לא ירצו משפחה מורכבת חדשה. גם אם יקבלו את בן הזוג החדש, יכול להיות שהם יעדיפו שלא לראות את המשפחה החדשה כשלמה, וזה בסדר. במקרה כזה צריך לוותר על החלום של משפחה חדשה, ולקבל את כל הדעות והמאווים של בני המשפחה. אפשר לקבל את הפנטזיות של הילדים אבל להבהיר שהדברים לא יקרו, ובאותה הצורה הילדים גם צריכים לקבל את הפנטזיות של ההורים, גם אם לדעתם הדברים לא יקרו. זה לא אומר שלא יכולה להיות משפחה קרובה, רק לא מה שפנטזנו אליו.
מפריעה לי האמירה שצריך לעבוד לקראת מטרה מסוימת וספציפית. המטרה שלי היא לקחת כל יום את החיים שלי צעד אחד נוסף לקראת חיים הרמונים, ובהרמוניה צריך שכל כלי הנגינה יוכלו להשמיע את קולם. אם אתם טוענים שבאורח פלא לכל בני המשפחה יש מאווים דומים, אז מלכתחילה השאלה היא יותר האיך ולא המה.

אני מבינה שהכוונה של שניכם היא לעודד אנשים שאחרי תקופת התחלה, ניתן לבסס קשרים טובים בין בני המשפחה המורכבת ולשמר מערכות יחסים אוהבות גם אם לא התחילו בהכרח ברגל ימין. הכוונה שלכם כנראה היא לומר שצריך לעבוד על זה, ולא להזניח, ולרצות שהדברים ישתפרו. זה פשוט לא אותו הדבר כמו להגיד שיש "מטרה", וזה מה שאולי מפריע לחלק מהאנשים כאן בניסוח אבל לא במהות.

 

[גלית הלר]

מדוייק לגמרי!

יצור, מה שאני רוצה להגיד, שלרוב האנשים אין מספיק מעוף לחלום את החלומות החשובים באמת (נניח, שנצליח למצוא מקום לזוגיות שלנו גם כשנקום לתינוק בלילה. זה השלב שבו היא לא תהיה בלונדינית וגבוהה אלא טרוטת עיניים ומטפטפת חלב...)


מדויק לגמרי

 

[גלית הלר]

האם באמת רק הזמן יעשה את שלו?

כתבתי את זה היום, במקום אחר, בקשר אחר.
משתפת.
מעניין אותי לשמוע דעתכם? האם זה באמת רק עניין של זמן?

זה מה שכתבתי:

בטח שמעתם, קראתם או אמרו לכם ש:

• לוקח הרבה שנים לייצב את המשפחה החדשה בפרק ב'.
• צריך הרבה סבלנות ואורך רוח.
• כשהילדים יעברו את גיל ההתבגרות יהיה הרבה יותר קל.

בקיצור, צריך לתת לזמן לעשות את שלו.

זה כמובן נכון!

משפחה פרק ב' לא נוצרת ביום אחד, ולמערכות היחסים לוקח זמן להבשיל ולהתגבש.

השאלה,
האם בעוד שנתיים, שלוש, חמש שנים, התוצאה תהיה מה שאנחנו רוצים, או שהמציאות תוכתב מעצמה?

ברור שאין לנו כל כוונה לשבת על הגדר ולתת לדברים לקרות!

אנחנו רוצים לנהל את החיים החדשים שלנו

אנחנו רוצים שתהיה שם תוצאה רצויה עבורינו

האם היא תקרה לבד, האם רק הזמן יעשה את שלו?
ברור שלא.

כדי שמשהו יקרה בחיים שלנו, אנחנו צריכים לדעת:
לאן אנחנו הולכים
מה המטרה
איך זה יראה, כלומר מה יהיה שם

ואז להתחיל לעשות היום צעדים כדי שזה יקרה.

אני פוגשת עשרות זוגות והורים יום יום בפרק ב',
ומופתעת כל יום מחדש לגלות שהרבה מאוד מהם
לא באמת מבינים מה הם רוצים ליצור.

זה מתחיל בלענות לעצמינו על כמה שאלות:

משפחה
אוקי, אבל איזו משפחה?
(מה שברור בפרק א' לא ברור בפרק ב')

הורות
מה זה הורה?
האם אני הורה רק של הילדים הביולוגים שלי, או גם של הילדים שלו/ה?
(האם הורות = אבא ואמא ביולוגים?)

מבוגר אחראי או אורח בבית?
אם אני גר אצלם בבית, אבל יש לי גם בית משלי, האם יש לי say או שאני רק אורח?

אם אנחנו לא גרים יחד, האם אנחנו משפחה?
האם בני הזוג שלנו הם המשפחה שלנו?
האם גם הילדים שלהם הם המשפחה שלנו?

בקיצור, מה המטרה של החיבור שלנו יחד? מה אנחנו באמת רוצים ליצור?

חייבת להיות מטרה ברורה, כדי להצליח להשיג אותה.

אז נכון שזה לוקח זמן,
אבל בזמן הזה יש המון דברים שאנחנו יכולים, צריכים ורוצים לעשות
אם אנחנו באמת מחוייבים למטרות שלנו.

 

[מ י ר י 2 2]

תודה. לזה התכוונתי.

 

[גלית הלר]

בניית משפחה חדשה

הי אורית,
מי זה אתם

לא מסכימה שילדים לעולם לא יסתגלו ולא ירצו את המשפחה המורכבת.
גם אין פה עניין של פנטזיות.
כן צריך לעבוד, צריך ליצור את החיבור המשפחתי החדש, הוא לא יקרה לבד.
זה כל מה שאני אומרת. זה מה שאני אישית מאמינה בו.
כדי שזה יקרה צריך לדעת מה אנחנו רוצים שיקרה, לאן אנחנו שואפים ומה צריך לעשות היום, כדי לאפשר לכך להיווצר.
בהקשר הזה, אנחנו צריכים לענות לעצמינו על כמה שאלות שקשורות למהי משפחה, מהי הורות בעינינו, מה התפקיד שלכל אחד מאיתנו בחיי הילדים ועוד.
אני חושבת שאילו שאלות חשובות כבר בתחילת הדרך כדי ליצור בהירות.
אני מסכימה איתך - כל יום עוד צעד, הוא בדיוק מה שאני מדברת עליו, עדיף לעשות אותו כשמולינו עומדת מטרה.
אפשר לקרוא לזה חלום, שאיפה, חזון או מטרה, זה לא משנה.
כל עוד אנחנו לא יושבים על הגדר ומחכים שדברים יקרו מעצמם, ויסתדרו.
אני מאמינה שאם לא מתכווננים, מתכננים, מגדירים את המסגרת שאנחנו רוצים, ובתוכה מתנהלים, יותר קשה להגיע לתוצאות רצויות.
כשרואים את הפריים הרחב, את ה"למה" כל "איך" אפשרי.
נראה לי שבגדול אנחנו מסכימות, גם אם הניסוחים מעט שונים

 

[אורית2011]

אני כמעט מסכימה, אבל נשארה נקודה שלא הצלחתי להעביר

הנקודה היא שיש הבדל בין להסתגל ולרצות את המשפחה המורכבת, לבין לבחור בה על פני הפנטזיה שלהם. אני לא יודעת בני כמה הילדים שלך, ונשמע שהקשר פרק ב' שלך התחיל כשהילדים היו יותר קטנים. כשהקשר הזוגי מתחיל כשהילדים יותר גדולים, למשל בני עשרה, הם יכולים בקלות להסתגל ולהתרגל ואפילו להנות במסגרת החדשה. זה לא אומר שהם לא אבלים על אבדן השאיפות שלהם לחזור למשפחה הגרעינית שלהם או לפעמים לרצון שלהם להיות במשפחה שבה הם המרכז ביחד עם ההורה הביולוגי שלהם.
&nbsp
הם לא תמיד אומרים את זה להורים שלהם, שחיים את החלום שלהם, אבל חלקם חושבים את זה לעתים קרובות. אני אומרת לך את זה גם משיחות עם חברים שהם בעצמם ילדים להורים גרושים. יש לי חבר שאמא שלו התחתנה בשנית כשהיה בן 10. הבעל החדש היווה את האב המגדל של החבר לאורך שנים רבות, כי אבא שלו לא היה בתמונה מבחירה. החבר מספר שהאב המגדל היה כל מה שאפשר לצפות מאב, ושהאחים שנולדו למשפחה המורכבת די במהרה הם בהחלט האחים שלו. החבר לעתים קרובות מספר על המשפחה וקורא להם "ההורים שלי" כי זה יותר קצר, אבל אם תדברי איתו תגלי שהוא לא חושב שהבעל, שגידל אותו, קרוב למלא את החלל או את הציפיות שיש לו מאבא. הוא מרגיש את ההבדל וההפרדה בינו לבין האב החורג הזה, והוא מעולם (הוא בן 50 היום) לא דיבר על זה עם אמא שלו כי לדעתו היא חושבת שהם משפחה נפלאה שתמיד הסתדרו מצוין והם ביחסים קרובים. כמו שאת מבינה, לדעת האמא הכל בסדר ואפשר לעצום עיניים ולא לראות את זה, או פשוט לשאול ולקבל את התשובה. דרך אגב, אין ל"ילד" גם טענות כלפי האב שגידל אותו, הוא פשוט לא רואה בו בשר מבשרו למרות ארבעים השנים שעברו, והוא לא חושב שניתן היה לעשות משהו אחר כדי שהוא ירגיש שונה. הוא מכיר תודה על המאמץ, ומעריך את הרצון של אמא שלו והבעל שלה ליצור משפחה חדשה, "אבל האהבה שלי היא לא האהבה שלו".
&nbsp
אני חושבת שאת צריכה להיות קצת יותר עדינה בניסוחים שלך, כי זה משתמע כאילו היה משהו לא בסדר בסיפור שסיפרתי כאן, כאילו ההורים היו יכולים לעשות משהו בסיטואציה הזו שהיה פותר את הבעיה. לדעת החבר שלי אין גם שום בעיה ולכן אין צורך בפתרון. הוא חושב שככה זה נורמלי והוא מאד מאושר עם עצמו ושומר על קשר טוב עם שניהם. אני מניחה שאם אמא שלו היתה יודעת היא היתה פחות מאושרת, כי הציפיות שלה אחרות. בצורה שאת כותבת, גלית, אנשים יכולים לחיות בתחושה שאם הם נורא רצו, ונורא ניסו, והשקיעו מאמץ ויעוץ מקצועי, ובסוף עדיין הילדים שלהם לא רואים את המשפחה החדשה כמו שהם עצמם רואים אותה, אזי זוהי החמצה של המטרה.
&nbsp
אני לא חושבת שאם תנסחי את המילה מטרה במילה חזון, זה ישנה משהו ממה שהתכוונתי אליו. את יכולה לראות את המשפחה שלך איך שאת רוצה, אבל כשתהיה לך ילדה בת 20 בבית היא תוכל, באופן תיאורטי, לדבר אחרת ממך, ולא תמיד מה שכרגע נראה לך שהצלחת להטביע בה זה מה שהיא תראה במרחק השנים. וזה בסדר, כל זה נעשה בהרמוניה. אני תמיד אומרת לילדים שלי שאנחנו לא חולקים מוח, יש לנו מחשבות אחרות וטעמים אחרים, וזה בסדר, אבל זה קצת חסר בדברים שלך.

 

[גלית הלר]

ילדים במשפחה פרק ב'

הי,

את מעלה נקודה מאוד חשובה בעניין הילדים שחשב לי להתייחס אליה.
אני מאמינה שאנחנו לא יכולים ל"הטביע" בילדים שלנו כלום.
אני גם לא חושבת שאנחנו יכולים או צריכים באזושהיא דרך ל"הכריח" את הילדים שלנו לצורת חשיבה מסויימת או להתייחסות מסויימת.
כשאני אומרת מטרה זה המטרה שלנו כזוג. למה אנחנו יחד, מה אנחנו רוצים ליצור.

לגבי הילדים – בעיניי חובתינו היא לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים בכל רגע נתון, להקשיב להם, להבין את המצוקות שלהם, לתת לה את הסביבה הטובה ביותר שאנחנו יכולים בה ירגישו שייכים, בטוחים ורצויים.
על זה צריך לעבוד, זה לא מובן מאליו לא בפרק א' ובטח לא בפרק ב'.
הילדים עצמם? הם יבחרו מה שהם רוצים, אין לנו באמת שליטה על זה.
אנחנו יכולים לתת להם דוגמא אישית, לחיות את הערכים שהיינו רוצים שהם יגדלו לאורם, לקבל אותם כמו שהם, אבל הם בסוף ירגישו מה שהם רוצים וזה בסדר!

ילדים תמיד מעדיפים את ההורים שלהם יחד בכל גיל ובכל שלב, זה ברור.
הבחירה שלנו בזוגיות שנייה היא שלנו, היא לא חייבת להיות שלהם.
יש לנו 2 אפשרויות:
או לוותר על החיים שלנו, על אהבה, זוגיות ושותפות לחיים, או לחיות את החיים שלנו על פי הערכים שאנחנו מאמינים בהם, בכך לתת דוגמא אישית לילדים שלנו.
זה לא אומר שאנחנו מתעלמים ממצוקותיהם וקשייהם, זה לא אומר שאנחנו מצפים מהם להתייחס למסגרת החדשה כמשפחה, או לבני הזוג החדשים כאבא ואמא. ממש לא!!

למשל, אני מתייחסת לילדים של בן זוגי כמשפחה שלי, כי זו הבחירה שלי.
יותר מזה, כשאני בחרתי להגיד לעצמי שהבן של בן זוגי הוא משפחה עבורי, באופן מפתיע חל שינוי במערכת היחסים בינינו לטובה.
גם בן זוגי רואה בי ובילדים שלי משפחה שלו.
זה לא היה מובן בהתחלה, ודיברנו על זה הרבה שנינו, וכל הזמן מדברים.
כלומר, שנינו בחרנו את נקודת המוצא שלנו כמבוגרים והורים של הילדים והיא: שהוא וילדיו הם משפחה שלי, ואני וילדיי משפחה שלו. נקודת המוצא הזו מכתיבה את ההתנהלות שלנו ביום יום.
אבל...וזה חשוב, זה רק שלנו!

זה לא אומר שזה מה שהילדים שלנו צריכים להרגיש, או לסגל לעצמם.
מעולם לא הכרחנו מי מהילדים שלנו לקרוא אחד לשני אחים, או להתייחס אחד לשני כמשפחה, הם יבחרו מה שהם רוצים.
זה שאנחנו שמנו לנו מטרה לעשות הכי טוב שאפשר כדי ליצור אוירה משפחתית, ביחד, שיויון בין כולם, ועוד ערכים שבעינינו מאפיינים משפחה, זה אחלה, זה מה משנחה אותנו.
אבל זה לא אומר שזה גם מה שהילדים שלנו צריכים לחשוב ,ואין לנו שום ציפיות מהם.

לכן אין פה שום כשלון, פנטזיה לא ממומשת, או נסיון להטביע בהם משהו.
יש לנו ילדים בני 20 ובני 16 ו 14
אנחנו מכירים את כל הגילאים, כולל ילדה שבחרה לא לגור איתנו, והיא עדיין חלק מהמשפחה. .

בקיצור,
אנחנו לא באמת יכולים וגם לא צריכים להחליט בשביל הילדים שלנו מה הם ירגישו ואיך הם יתייחסו לבני הזוג שלנו וילדיהם, גם לא בעוד 30 או 40 שנה.
אנחנו כן מחוייבים בעיניי לחיות כמו שאנחנו מאמינים שצריך לחיות, ולתת להם את הסביבה הכי טובה לגדול בה.
בשביל זה כדאי לדעת מה מנחה אותנו, מה המטרה המיטבית מבחינתינו ומה הערכים שלנו.
זה פשוט יעזור לנו להתמודד עם קשיים ומשברים (ויש הרבה ברוך השם בפרק ב'),
וכל מה שעוזר ועובד, בעיניי מבורך

 

[מ י ר י 2 2]

מסכימה עם הכותרת, אבל לא עם השורה התחתונה

לגמרי מסכימה שעלינו להיות גורם פעיל בהתהוות המשפחה בפרק ב', שכן האתגרים רבים ומורכבים הרבה יותר מאשר בפרק א', ואפילו שיעור הגירושים בפרק ב' גבוה מבפרק א' בגלל כל אותם קשיים.
&nbsp
אבל אני לא מסכימה עם המשפט "חייבת להיות מטרה ברורה, כדי להצליח להשיג אותה"
אני חושבת שיש קושי אדיר לנסח את המטרה הזו, ועוד יותר מכך, שהיא משתנה עם הזמן, ולכן לא רק שלא חייבת להיות מטרה ברורה, זה כמעט בלתי אפשרי שהיא תהיה ברורה.
קצת קשה לי להגדיר במה הייתי מחליפה את המשפט הזה. אולי מטרות יכולות להיות לטווח קצר, וצריך כל הזמן להתבונן בהן ולחשוב האם יש צורך בשינויים, ומצד שני לטווח ארוך צריך להגדיר את הערכים המשותפים שלנו.
&nbsp

 

[גלית הלר]

גמישות מחשבתית בפרק ב'

אני מסכימה איתך לגמרי מירי.
אחת התכונות הכי משמעותיות שכדאי לסגל לחיים בזוגיות עם ילדים בפרק ב', ולחיים בכלל, היא גמישות מחשבתית. זו בעצם היכולת לשנות ולהשתנות תוך כדי תנועה. מדובר ברגשות, במערכות יחסים עדינות, והיכולת שלנו לקרוא את המפה, לשנות גישה, לנסות אפשרויות אחרות, לשים מטרות ומשימות קטנות יומיומיות (כמו יזימת שיחה טובה עם הבן שלו, תשומת לב לזמן משפחתי וכו'), הם קריטיים.
אלא שעדיין בעיניי צריכה להיות מטרת על, גדולה, מרגשת, כזו שתסמן לנו את הכיוון. זה לא אומר שנשיג אותה מחר, או מחרתיים, אבל נתכוונן אליה.
היא מסמנת לנו את הדרך. כי אם לא תהיה מטרה או סיבה לשמה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, איך נדע שאנחנו בכיוון הנכון? אם נגיע איך נדע שהגענו? ואם נטעה איך נדע לתקן?
בעיניי מטרות נועדו קודם כל כדי לסמן את הדרך, כדי ליצור בהירות ומיקוד.
לדוגמא, אם ברור לנו שאנחנו רוצים משפחה, אז כדאי שנדע מראש מה אנחנו רוצים ליצור - איך תיראה המשפחה, מה הערכים שיהיו לה, איך היא תתנהל, מה חשוב שיהיה בה, ואז להתחיל להתנהל, צעד צעד, ברגישות רבה.
בדרך יקרו מלא דברים, אבל השביל ברור.
האם נשיג בדיוק מה שאנחנו רוצים? לא בטוח.
אבל היי, "עדיף לכוון גבוה ולנגוע מנמוך ולפגוע" (משפט ששמעתי פעם ומאוד דיבר אליי)
מסכימה?

 

[בילי79]

יש הבדל גדול בין כדאי לבין צריך

יתכן ולא תהיה לכולם מטרה, ולא כולם ידעו שהם בכיוון הנכון.
האם כאלו חיים הם לא חיים טובים בהכרח, מכיוון שהם שונים מהמציאות האידאלית בעיניך (הכוללת מטרת על מרגשת וכו')?

 

[גלית הלר]

מציאות אידיאלית

נכון מאוד.
יכולים להיות חיים טובים, גם אם לא יודעים שאנחנו בכיוון הנכון.
אין אמת אחת ואין דרך אחת נכונה להתבונן על החיים.
כולנו רוצים להיות מאושרים היום, לחיות הכי טוב שאפשר, זה האידיאל.
איך להגיע לכך? הטכניקה לא משנה. מה שעובד.
אם האושר הזה מושג בלי לדעת את הכיוון מעולה, סבבה. מה שעובד לא נוגעים

ואם לא, אולי שווה לחשב מסלול מחדש ואז לשים מטרה חדשה ומוגדרת בוויז.
כל אחד מה שמתאים לו ומשרת אותו,
זה לגמרי נתון לבחירה.
תודה על ההזדמנות לדייק את הדברים

 

[אורית2011]

אני חושבת שיודעים כשאנחנו בכיוון הנכון... כמו בכל יחסים.