האם בכל אחת מאיתנו מסתתרת אישה מוכה
יותר משנה עברה מאז שנפרדתי מהחבר הראשון והיחיד שלי, שהיה בן זוגי במשך שבע שנים. הפרידה הייתה לי קשה מאוד, ולקח לי הרבה מאוד זמן להתגבר עליה. אני זוכרת איך הייתי יושבת בהרצאה באוניברסיטה, מקשיבה ומתעניינת ופתאום בלי קשר לכלום פשוט היה מכה בי הריח הקלוש הזה של האקס המיתולוגי. או הייתי נוסעת באוטובוס מדברת עם חברות, ופתאום הייתה עולה לי התמונה שלו, כאילו שהדביקו לי אותה לרשתית. מין הבזק כזה, "עולה בי לרגע" ומשאיר אותי הלומה לעוד כמה רגעים. עכשיו אני מהצד השני, אבל הכל עדיין חי בי. אני עדיין זוכרת, עדיין כואבת, עדיין לא מסוגלת ליצור קשר עם אחר. בתקופה שאחרי הפרידה, כתבתי איזשהו קטע שעד היום היה טמון עמוק עמוק במגרה. תכננתי להמשיך אבל זה מידי כאב. אני עושה "העתק הדבק" בלי שום עריכה (אשמח לקבל תגובות): האם בכל אחת מאיתנו מסתתרת אישה מוכה? היו שרפות בי, ויותר הפכתי מישהו אחר. אני חומק בשתיקה אתה הייה לי מצבה. אני שקעים לכל קמריך אני ימים זורמים אליך אני ציפור אומרת שירה ובלעדיך אין בי מה. אני גשרים לכל מיליך כוכב נופל בלילותיך. בי יש נתיב: כל ישותך אני טובע בדמותך. ("בתוך", הראל סקעת) בשביל להיות "אישה מוכה" לא צריך להיות נשואה. לא חייבים להיות עם סימנים כחולים, ואפילו לא מוכרחים להיות אישה. תכירו:תמי, 22, סטודנטית מצטיינת במדעי המחשב, במקביל עובדת ומשתכרת לא רע. פה גדול, בעלת דיעה נחרצת על כל מה שזז (וגם על מה שלא). נאה. חכמה. אישה מוכה. נעים להכיר. אל תבינו לא נכון: עידו – מי שהיה החבר שלי במשך 7 שנים - בחיים לא הרים עלי יד. הוא אף פעם לא נעל אותי בשירותים, לא כיבה עלי סיגריה (עידו לא מעשן) וגם לא איים עלי. ובכל זאת אני אישה מוכה. קראתי פעם משפט חכם: בשביל שאדם יוכל להגיד "אני אוהב אותך", הוא קודם כל צריך שיהיה לו "אני". אני אהבתי את עידו, הו כמה אהבתי. אבל מרוב אהבה – איבדתי את ה"אני" שלי. ככל שעבר הזמן (ושבע שנים הן זמן רב מאוד), נקשרתי לעידו יותר ויותר, עד שהגעתי למצב שכל הקיום שלי, כל המשמעות בחיים שלי – הם רק דרכו. את הקשר עם חברותי זנחתי כמעט לגמרי – כי חבל על כל דקה שמתבזבזת בלי עידו. מוסיקה? ספרים? מה שעידו אוהב – זה מה שאהבתי. מבחינתי לא שינה אם ניסע לסנפלינג בהרים או נצטרף לאולימפיאדת המתמטיקה. אם עידו שם – גם אני שם. אם זה מה שעידו רוצה – גם אני רוצה בזה. לא הייתי עוד "תמי", אלא "תמי של עידו". חלק מזוג - לא אדם בפני עצמו. עידו הפך להיות המוקד של חיי. לימודים, עבודה, משפחה – כל אלה איבדו מחשיבותם. מה לי ללמוד למבחן ענקי וקשה, אם לעידו מתחשק שאכין ארוחת גורמה תאילנדית? איך אוכל שלא לאחר לעבודה, אם עידו זקוק להסבריי, בלעדיהם אינו מסוגל לפתור את התרגילים בקורס שהוא לומד? אז לא למדתי למבחן, ואחרתי לעבודה, וקיבלתי צעקות מהבוס, אבל הייתי מאושרת. לא הרגשתי שאני מקריבה משהו – זו הייתה הבחירה שלי, זה היה מה שרציתי לעשות. גם כשעידו לעג לי, אמר בדיחה על חשבוני או סתם התייחס אליי בקוצר רוח – אף פעם לא שפטתי אותו בחומרה. ידעתי, שהאשמה היא בי. וכי אם הייתי משקיעה בו יותר, אם הייתי פחות חושבת על עצמי ויותר על אחרים – הכל היה נראה אחרת. ידעתי שהוא צודק, ואני זו שלא בסדר. בתת מודע שלי הרגשתי כל הזמן שמשהו במערכת היחסים הזאת חולה, ולכן שמרתי מרחק ממשפחתי, מכל הסובבים אותי. שלא יידעו מה עידו אמר, כי הם הרי לא יבינו שאני האשמה. הם לא יבינו שהכל נעשה מאהבה. עשרה סימנים שיעזרו לך לדעת אם גם את סובלת מתסמונת האישה המוכה: 1. אם כשהחבר לא יכול/לא רוצה לצאת בערב - אין לך מישהו אחר לצאת איתו, ויותר מזה לא אכפת לך שאין לך מישהו אחר. 2. אם התחלת לאהוב כדורסל וזנחת את כל התחביבים הישנים שלך. 3. אם את לא יודעת להחליט אם שיר חדש ששמעת מוצא חן בעינייך או לא, עד שתשמעי מה החבר שלך חושב. 4. אם כשיש לך אפשרות ללכת לסרט עם חברה, או להישאר בבית ולעזור לחבר בלימודים, את בוחרת בלי היסוס באפשרות השנייה ולא מבינה למה חברתך מתפלאת. 5. אם את יודעת את סדר היום שלו בעל פה, ובונה את סדר היום שלך לפיו. 6. אם כשהוא צועק עלייך את מרגישה שאת זו שלא בסדר. 7. אם את שומעת שירים כמו "וידוי", "זמר שלוש התשובות" ו"רואה לך בעיניים", ונמסה מרוב הזדהות. 8. אם את מרגישה צורך להסתיר מהסביבה דברים שהחבר עשה/אמר, כי את יודעת שהם לא יבינו ובאמת זה הכל מאהבה. 9. אם את רוצה להיעלם בכל רגע שהוא לא לידך, ועוד יותר רוצה להיעלם בכל רגע שהוא לידך. 10. אם זנחת את כל החלומות והשאיפות שלך, וכל מה שנותר לך הוא רק הרצון שהחבר יישאר איתך. אם ענית בחיוב על לפחות שמונה מתוך עשרת הסימנים – ברוכה הבאה למועדון הנשים המוכות. אל תרגישי רע. בלי לשים לב אפילו כבר עשית צעד ראשון לקראת השחרור: צעד מספר 1 (מתוך 12) בדרך לגמילה: להכיר בבעייה. להסתכל לה בעיניים. מכאן הדרך אל החופש מתחילה.
יותר משנה עברה מאז שנפרדתי מהחבר הראשון והיחיד שלי, שהיה בן זוגי במשך שבע שנים. הפרידה הייתה לי קשה מאוד, ולקח לי הרבה מאוד זמן להתגבר עליה. אני זוכרת איך הייתי יושבת בהרצאה באוניברסיטה, מקשיבה ומתעניינת ופתאום בלי קשר לכלום פשוט היה מכה בי הריח הקלוש הזה של האקס המיתולוגי. או הייתי נוסעת באוטובוס מדברת עם חברות, ופתאום הייתה עולה לי התמונה שלו, כאילו שהדביקו לי אותה לרשתית. מין הבזק כזה, "עולה בי לרגע" ומשאיר אותי הלומה לעוד כמה רגעים. עכשיו אני מהצד השני, אבל הכל עדיין חי בי. אני עדיין זוכרת, עדיין כואבת, עדיין לא מסוגלת ליצור קשר עם אחר. בתקופה שאחרי הפרידה, כתבתי איזשהו קטע שעד היום היה טמון עמוק עמוק במגרה. תכננתי להמשיך אבל זה מידי כאב. אני עושה "העתק הדבק" בלי שום עריכה (אשמח לקבל תגובות): האם בכל אחת מאיתנו מסתתרת אישה מוכה? היו שרפות בי, ויותר הפכתי מישהו אחר. אני חומק בשתיקה אתה הייה לי מצבה. אני שקעים לכל קמריך אני ימים זורמים אליך אני ציפור אומרת שירה ובלעדיך אין בי מה. אני גשרים לכל מיליך כוכב נופל בלילותיך. בי יש נתיב: כל ישותך אני טובע בדמותך. ("בתוך", הראל סקעת) בשביל להיות "אישה מוכה" לא צריך להיות נשואה. לא חייבים להיות עם סימנים כחולים, ואפילו לא מוכרחים להיות אישה. תכירו:תמי, 22, סטודנטית מצטיינת במדעי המחשב, במקביל עובדת ומשתכרת לא רע. פה גדול, בעלת דיעה נחרצת על כל מה שזז (וגם על מה שלא). נאה. חכמה. אישה מוכה. נעים להכיר. אל תבינו לא נכון: עידו – מי שהיה החבר שלי במשך 7 שנים - בחיים לא הרים עלי יד. הוא אף פעם לא נעל אותי בשירותים, לא כיבה עלי סיגריה (עידו לא מעשן) וגם לא איים עלי. ובכל זאת אני אישה מוכה. קראתי פעם משפט חכם: בשביל שאדם יוכל להגיד "אני אוהב אותך", הוא קודם כל צריך שיהיה לו "אני". אני אהבתי את עידו, הו כמה אהבתי. אבל מרוב אהבה – איבדתי את ה"אני" שלי. ככל שעבר הזמן (ושבע שנים הן זמן רב מאוד), נקשרתי לעידו יותר ויותר, עד שהגעתי למצב שכל הקיום שלי, כל המשמעות בחיים שלי – הם רק דרכו. את הקשר עם חברותי זנחתי כמעט לגמרי – כי חבל על כל דקה שמתבזבזת בלי עידו. מוסיקה? ספרים? מה שעידו אוהב – זה מה שאהבתי. מבחינתי לא שינה אם ניסע לסנפלינג בהרים או נצטרף לאולימפיאדת המתמטיקה. אם עידו שם – גם אני שם. אם זה מה שעידו רוצה – גם אני רוצה בזה. לא הייתי עוד "תמי", אלא "תמי של עידו". חלק מזוג - לא אדם בפני עצמו. עידו הפך להיות המוקד של חיי. לימודים, עבודה, משפחה – כל אלה איבדו מחשיבותם. מה לי ללמוד למבחן ענקי וקשה, אם לעידו מתחשק שאכין ארוחת גורמה תאילנדית? איך אוכל שלא לאחר לעבודה, אם עידו זקוק להסבריי, בלעדיהם אינו מסוגל לפתור את התרגילים בקורס שהוא לומד? אז לא למדתי למבחן, ואחרתי לעבודה, וקיבלתי צעקות מהבוס, אבל הייתי מאושרת. לא הרגשתי שאני מקריבה משהו – זו הייתה הבחירה שלי, זה היה מה שרציתי לעשות. גם כשעידו לעג לי, אמר בדיחה על חשבוני או סתם התייחס אליי בקוצר רוח – אף פעם לא שפטתי אותו בחומרה. ידעתי, שהאשמה היא בי. וכי אם הייתי משקיעה בו יותר, אם הייתי פחות חושבת על עצמי ויותר על אחרים – הכל היה נראה אחרת. ידעתי שהוא צודק, ואני זו שלא בסדר. בתת מודע שלי הרגשתי כל הזמן שמשהו במערכת היחסים הזאת חולה, ולכן שמרתי מרחק ממשפחתי, מכל הסובבים אותי. שלא יידעו מה עידו אמר, כי הם הרי לא יבינו שאני האשמה. הם לא יבינו שהכל נעשה מאהבה. עשרה סימנים שיעזרו לך לדעת אם גם את סובלת מתסמונת האישה המוכה: 1. אם כשהחבר לא יכול/לא רוצה לצאת בערב - אין לך מישהו אחר לצאת איתו, ויותר מזה לא אכפת לך שאין לך מישהו אחר. 2. אם התחלת לאהוב כדורסל וזנחת את כל התחביבים הישנים שלך. 3. אם את לא יודעת להחליט אם שיר חדש ששמעת מוצא חן בעינייך או לא, עד שתשמעי מה החבר שלך חושב. 4. אם כשיש לך אפשרות ללכת לסרט עם חברה, או להישאר בבית ולעזור לחבר בלימודים, את בוחרת בלי היסוס באפשרות השנייה ולא מבינה למה חברתך מתפלאת. 5. אם את יודעת את סדר היום שלו בעל פה, ובונה את סדר היום שלך לפיו. 6. אם כשהוא צועק עלייך את מרגישה שאת זו שלא בסדר. 7. אם את שומעת שירים כמו "וידוי", "זמר שלוש התשובות" ו"רואה לך בעיניים", ונמסה מרוב הזדהות. 8. אם את מרגישה צורך להסתיר מהסביבה דברים שהחבר עשה/אמר, כי את יודעת שהם לא יבינו ובאמת זה הכל מאהבה. 9. אם את רוצה להיעלם בכל רגע שהוא לא לידך, ועוד יותר רוצה להיעלם בכל רגע שהוא לידך. 10. אם זנחת את כל החלומות והשאיפות שלך, וכל מה שנותר לך הוא רק הרצון שהחבר יישאר איתך. אם ענית בחיוב על לפחות שמונה מתוך עשרת הסימנים – ברוכה הבאה למועדון הנשים המוכות. אל תרגישי רע. בלי לשים לב אפילו כבר עשית צעד ראשון לקראת השחרור: צעד מספר 1 (מתוך 12) בדרך לגמילה: להכיר בבעייה. להסתכל לה בעיניים. מכאן הדרך אל החופש מתחילה.
...