רועי החושב
New member
האם בעצם המדע יש עיקרון לימודי?
מדע, כפי שאני מבין אותו, הוא איסוף של נתונים, מציאת היחסים ביניהם, ותרגום היחסים הללו לנתונים מספריים. כלומר המדע הוא במידת "מפרט לכלל". לעומת זאת למידה היא תהליך הפוך- מציאת עקרונות כלליים ו"השלמה" של החורים. ולכן אני לא רואה איך "עידוד למדע" או ל"התנסות" (שהם מונחים שפוליטיקאים אוהבים להשתמש בהם) יכול לעזור לך ללמוד משהו בכל מוסד לימוד או מכל ספר שהוא... השאלה היא אילו אקסיומות או עקרונות כלליים עליך לחפש בטקסט כדי שתוכל לגזור מהם פרטים. האם יש משהו משותף לכל האקסיומות באשר הן? התשובה היא שיש- המבנה של הזיכרון האנושי הוא זה שמעצב את הדגמים של הנחות היסוד, ורק כאשר מידע מעוצב לפי נוחותו של הזיכרון הוא מידע שניתן לומר עליו שהוא "מובן", שהרי "הבנה" היא תחושה טובה ביחס לבהירותו של ידע. כלומר- לאחר קריאת טקסט יש לנסות ולזכור אותו, ולסכם אותו בנקודות. אבל לא סתם נקודות אלא נקודות שמקבילות למבנה הזיכרון עצמו (מהו מבנה זה זו שאלה אחרת). יש להבחין בין זיכרון טבעי לזיכרון מלאכותי. בסיכום לשם זיכרון טבעי ישנה התייחסות לתוכן הטקסט, אבל בסיכום לשם זיכרון מלאכותי, כמו בטכניקות מנמוניות, ישנה התייחסות לצורת הטקסט. דבר זה חייב להיות מובן ואין לבלבל ביניהם (אמן הזיכרון המלאכותי אינו מבין בהכרח את היחסים בין הפרטים בחומר הלימוד כי יחסים אלו הם בבחינת תוכן ולא צורה). ניתן גם לומר שכל חלק בזיכרון הוא טבעי ביחס לחלק אחד ומלאכותי ביחס לחלק אחר. למשל- השפה האנושית גורמת להתניה שמעצבת דפוסי זיכרון, ולכן ניתן לטעון שהיא מלאכותית, אבל היא גם עשויה להיות ההתחקות הטובה ביותר שיש ברשותנו אחר המציאות ולכן היא טבעית. כך שביחס לזיכרון המשמר (קונסרבטיבי) השפה היא מלאכותית וממציאה יחסים שלא היו ולא נבראו, אבל ביחס לזיכרון המדגיש (סיגניפיקטיבי) דברים בממצאי החושים היא טבעית והיא הכלי היחיד לחקירה אינטואיטיבית. מעניין להתייחס, לאור ההנחה שכל חלק בזיכרון הוא טבעי ביחס לחלק אחד אך מלאכותי לחלק אחר, למנמוניקה, שהרי מהנחה זו מתברר שבמנמוניקה יש יותר ממה שחשבנו. יש, מסתבר, במנמוניקה תוכן ולא רק צורה, היא גם טבעית ולא רק מלאכותית. ועל כך, בהודעה הבאה.
מדע, כפי שאני מבין אותו, הוא איסוף של נתונים, מציאת היחסים ביניהם, ותרגום היחסים הללו לנתונים מספריים. כלומר המדע הוא במידת "מפרט לכלל". לעומת זאת למידה היא תהליך הפוך- מציאת עקרונות כלליים ו"השלמה" של החורים. ולכן אני לא רואה איך "עידוד למדע" או ל"התנסות" (שהם מונחים שפוליטיקאים אוהבים להשתמש בהם) יכול לעזור לך ללמוד משהו בכל מוסד לימוד או מכל ספר שהוא... השאלה היא אילו אקסיומות או עקרונות כלליים עליך לחפש בטקסט כדי שתוכל לגזור מהם פרטים. האם יש משהו משותף לכל האקסיומות באשר הן? התשובה היא שיש- המבנה של הזיכרון האנושי הוא זה שמעצב את הדגמים של הנחות היסוד, ורק כאשר מידע מעוצב לפי נוחותו של הזיכרון הוא מידע שניתן לומר עליו שהוא "מובן", שהרי "הבנה" היא תחושה טובה ביחס לבהירותו של ידע. כלומר- לאחר קריאת טקסט יש לנסות ולזכור אותו, ולסכם אותו בנקודות. אבל לא סתם נקודות אלא נקודות שמקבילות למבנה הזיכרון עצמו (מהו מבנה זה זו שאלה אחרת). יש להבחין בין זיכרון טבעי לזיכרון מלאכותי. בסיכום לשם זיכרון טבעי ישנה התייחסות לתוכן הטקסט, אבל בסיכום לשם זיכרון מלאכותי, כמו בטכניקות מנמוניות, ישנה התייחסות לצורת הטקסט. דבר זה חייב להיות מובן ואין לבלבל ביניהם (אמן הזיכרון המלאכותי אינו מבין בהכרח את היחסים בין הפרטים בחומר הלימוד כי יחסים אלו הם בבחינת תוכן ולא צורה). ניתן גם לומר שכל חלק בזיכרון הוא טבעי ביחס לחלק אחד ומלאכותי ביחס לחלק אחר. למשל- השפה האנושית גורמת להתניה שמעצבת דפוסי זיכרון, ולכן ניתן לטעון שהיא מלאכותית, אבל היא גם עשויה להיות ההתחקות הטובה ביותר שיש ברשותנו אחר המציאות ולכן היא טבעית. כך שביחס לזיכרון המשמר (קונסרבטיבי) השפה היא מלאכותית וממציאה יחסים שלא היו ולא נבראו, אבל ביחס לזיכרון המדגיש (סיגניפיקטיבי) דברים בממצאי החושים היא טבעית והיא הכלי היחיד לחקירה אינטואיטיבית. מעניין להתייחס, לאור ההנחה שכל חלק בזיכרון הוא טבעי ביחס לחלק אחד אך מלאכותי לחלק אחר, למנמוניקה, שהרי מהנחה זו מתברר שבמנמוניקה יש יותר ממה שחשבנו. יש, מסתבר, במנמוניקה תוכן ולא רק צורה, היא גם טבעית ולא רק מלאכותית. ועל כך, בהודעה הבאה.