פ י ט ר פן
New member
(רות האם שומעת - חלק ב')
"איש פיקח ואיש שיכור , שניהם אנשים ושניהם בעלי אמונות ורגשות ,נכון" ? שאלתי - "נכון" ענה. "אך תסכים עימי בכל זאת שהקביעה שהאדם המאמין מאושר יותר מזה הספקן , אינה רלוונטית בדיוק כמו העובדה שהשיכור מאושר יותר מהפיקח" ? התחיל הברנש לגרד בפדחתו , הימהם לעצמו ואמר לבסוף בחוסר חשק מופגן אך ביושר .... "מסכים". עכשיו תורך ידידי , אמרתי לו. גילגל האיש את אצבעותיו כה וכה , חשב וחשב ,שכבר סברתי שמא הוא הולך להתקיל אותי ביציאה שבחוג לפילוסופיה לא תקעו אותי כך. ואז אמר " אתה מסכים שנבראנו בצלם אלוהים"? מייד הבליחה בראשי המחשבה , מה , זה כל מה שהוא מסוגל לשאול אותי ? לא ידעתי ברגע הראשון מה לענות על שאלה כה בנאלית . אז אחרי שחשבתי כמה שניות על הקטע ,גילגלתי כמוהו באצבעות כדרכם של אברכים ואמרתי לעצמי , אנסה לאמר לו דוגרי את עמדתי. שיעשה עם זה מה שבא לו. ואז אמרתי לו – ראה ,אני אפיקורוס. איני מאמין באלוהים ולא רק זאת אלא שאני משוכנע ובטוח באי קיומו. אז אם כבר לענות לשאלתך אומר שלדעתי ,אם להשתמש בטרמינלוגיה הזאת הרי שברא האדם את האלוהים בצלמו אך בטח שלא להיפך. אנו בני האדם עשינו ו"בראנו" אותו באופן סיפרותי כשהוא יצור חסר צדק , כפייתי , אגו מניאק , קנאי , מפתה , בלתי יציב , מלא הבל וברברי ממש כמותנו. חשב חשב וחשב האיש , הניד ראשו הנה והנה ואמר לי בסוף בטון מתנשא: "לא רוצה לדבר על זה יותר". שאלתי אותו אם דברי פגעו בו. האיש האדים , מולל באצבעותיו את קצות ציציותיו ובדיוק באותו רגע קראה לו האחות - "מר בלומנטל בבקשה להכנס ...." נפרדתי ממנו לשלום , ברכתי אותו בבריאות ואריכות ימים והוא נפרד ממני לשלום ונכנס לחדר הטיפולים. ואז הגיע איש נוסף , די דומה לו. עב בשר ונעים סבר. "שלום" אמר לי. ברכתי אותו לשלום בחזרה וזה המשיך - "זה אח שלי שדיברת איתו". "ואללה"? שאלתי , איש נחמד. שרק נהיה בריאים. "אנחנו חוזרים בתשובה" הסביר לי. אנחנו רוצים שיהיה יותר טוב אתה מבין. "למשל , למה אתה חושב שחלית" שואל אותי האידיוט ? אצבעותי נקפצו תחילה לאגרוף וכבר יכולתי לדמיין את צליל פירקיהן הנמעך אל עצמות לחיו של הכסיל אבל התאפקתי. שיחררתי הידיים ושאלתי אותו. "תגיד , ראית פעם בן אדם המבצע עוולה בשלמות ובעליצות כה רבה כמו ברגע שהוא עושה זאת מתוך שכנוע דתי ? להתחיל לפרט לך על טוב הלב הדתי ? על מסעי הצלב ....? אינקוויזיציה..." ואז גם הוא קם והלך לו הבחור ללא אומר ודברים. הפעם כבר לא התאפקתי ואמרתי לו - "האלו לאן אתה הולך. בוא הנה , תקשיב עד הסוף נודניק. מה , רק להקשיב למה שבא לך להשמיע ? פה זה התחנה לפני בית דין של מעלה שלך , בוא תקשיב יא פחדן..." אז הוא הסתובב וסח בידענות מעוּשָה – אתם החילוניים הלא מאמינים תגידו הכל , ההההכל ,רק לא להאמין. הרי זה שאי אפשר להוכיח שיש אלוהים לא אומר שלא צריך להאמין בו. ובאותו רגע , כאליו צץ לפתע מבטן האדמה , התכופף לעברנו איש רזה נורא עם זקנקן קטן ואמר לזה המשוחח עימי במבטא כבד של יֶיקֶה – "בגלל ז'לא קיימים טיעונים ראציונאאאליים לקיומו של אלוהים , המאמץ הפילוֹזוֹפי העיקרי של מוסדות הדת , נעשה כיום להצדקת אמונה בלתי רציונאלית באלוהים". חייכתי לעצמי חיוך אמיתי ראשון באותו יום ורציתי לשאול אותו לשמו. אבל גם הוא קם ובטרם הספקתי לנופף בידי או להחוות לו מחווה כלשהי, הלך ברנש מוזר זה ונעלם יחד עם בן שיחי. לפתע קראה לי האחות – "מר פן , בוא אחרי". הכניסה אותי זו לחדר והחדר מואפל וחשוך היה מידי לטעמי. על כיסא ענק ישב יצור אדיר ממדים ונורא מראה , בעל גוף שעיר שעל ראשו קרניים מעוקלות מפלצתיות ,מפיו נוטף דם , לידו קילשון ענק וזנב חץ משתרבב אל על מעכוזו השרירי והאיילי וכפות רגליו כרגלי עז. הוא בחן אותי דקה ארוכה ואני ברכי פקות וליבי נדם מפחד. זה הרעים פתאום בקולו הנמוך והמתכתי ואמר – "עברת את המבחן פיטר. אתה נשאר בגיהינום , שם למטה. לא נותן להם עוד לקחת אותך". "תודה אדון שטן יקר , תודה מקרב לב איך שאני אוהב אותך , ממש נורא..." אמרתי לו וקדתי קידת נימוס. ואז יצאתי , הלכתי למגרש , נכנסתי לאוטו , הנעתי ונסעתי הביתה.
"איש פיקח ואיש שיכור , שניהם אנשים ושניהם בעלי אמונות ורגשות ,נכון" ? שאלתי - "נכון" ענה. "אך תסכים עימי בכל זאת שהקביעה שהאדם המאמין מאושר יותר מזה הספקן , אינה רלוונטית בדיוק כמו העובדה שהשיכור מאושר יותר מהפיקח" ? התחיל הברנש לגרד בפדחתו , הימהם לעצמו ואמר לבסוף בחוסר חשק מופגן אך ביושר .... "מסכים". עכשיו תורך ידידי , אמרתי לו. גילגל האיש את אצבעותיו כה וכה , חשב וחשב ,שכבר סברתי שמא הוא הולך להתקיל אותי ביציאה שבחוג לפילוסופיה לא תקעו אותי כך. ואז אמר " אתה מסכים שנבראנו בצלם אלוהים"? מייד הבליחה בראשי המחשבה , מה , זה כל מה שהוא מסוגל לשאול אותי ? לא ידעתי ברגע הראשון מה לענות על שאלה כה בנאלית . אז אחרי שחשבתי כמה שניות על הקטע ,גילגלתי כמוהו באצבעות כדרכם של אברכים ואמרתי לעצמי , אנסה לאמר לו דוגרי את עמדתי. שיעשה עם זה מה שבא לו. ואז אמרתי לו – ראה ,אני אפיקורוס. איני מאמין באלוהים ולא רק זאת אלא שאני משוכנע ובטוח באי קיומו. אז אם כבר לענות לשאלתך אומר שלדעתי ,אם להשתמש בטרמינלוגיה הזאת הרי שברא האדם את האלוהים בצלמו אך בטח שלא להיפך. אנו בני האדם עשינו ו"בראנו" אותו באופן סיפרותי כשהוא יצור חסר צדק , כפייתי , אגו מניאק , קנאי , מפתה , בלתי יציב , מלא הבל וברברי ממש כמותנו. חשב חשב וחשב האיש , הניד ראשו הנה והנה ואמר לי בסוף בטון מתנשא: "לא רוצה לדבר על זה יותר". שאלתי אותו אם דברי פגעו בו. האיש האדים , מולל באצבעותיו את קצות ציציותיו ובדיוק באותו רגע קראה לו האחות - "מר בלומנטל בבקשה להכנס ...." נפרדתי ממנו לשלום , ברכתי אותו בבריאות ואריכות ימים והוא נפרד ממני לשלום ונכנס לחדר הטיפולים. ואז הגיע איש נוסף , די דומה לו. עב בשר ונעים סבר. "שלום" אמר לי. ברכתי אותו לשלום בחזרה וזה המשיך - "זה אח שלי שדיברת איתו". "ואללה"? שאלתי , איש נחמד. שרק נהיה בריאים. "אנחנו חוזרים בתשובה" הסביר לי. אנחנו רוצים שיהיה יותר טוב אתה מבין. "למשל , למה אתה חושב שחלית" שואל אותי האידיוט ? אצבעותי נקפצו תחילה לאגרוף וכבר יכולתי לדמיין את צליל פירקיהן הנמעך אל עצמות לחיו של הכסיל אבל התאפקתי. שיחררתי הידיים ושאלתי אותו. "תגיד , ראית פעם בן אדם המבצע עוולה בשלמות ובעליצות כה רבה כמו ברגע שהוא עושה זאת מתוך שכנוע דתי ? להתחיל לפרט לך על טוב הלב הדתי ? על מסעי הצלב ....? אינקוויזיציה..." ואז גם הוא קם והלך לו הבחור ללא אומר ודברים. הפעם כבר לא התאפקתי ואמרתי לו - "האלו לאן אתה הולך. בוא הנה , תקשיב עד הסוף נודניק. מה , רק להקשיב למה שבא לך להשמיע ? פה זה התחנה לפני בית דין של מעלה שלך , בוא תקשיב יא פחדן..." אז הוא הסתובב וסח בידענות מעוּשָה – אתם החילוניים הלא מאמינים תגידו הכל , ההההכל ,רק לא להאמין. הרי זה שאי אפשר להוכיח שיש אלוהים לא אומר שלא צריך להאמין בו. ובאותו רגע , כאליו צץ לפתע מבטן האדמה , התכופף לעברנו איש רזה נורא עם זקנקן קטן ואמר לזה המשוחח עימי במבטא כבד של יֶיקֶה – "בגלל ז'לא קיימים טיעונים ראציונאאאליים לקיומו של אלוהים , המאמץ הפילוֹזוֹפי העיקרי של מוסדות הדת , נעשה כיום להצדקת אמונה בלתי רציונאלית באלוהים". חייכתי לעצמי חיוך אמיתי ראשון באותו יום ורציתי לשאול אותו לשמו. אבל גם הוא קם ובטרם הספקתי לנופף בידי או להחוות לו מחווה כלשהי, הלך ברנש מוזר זה ונעלם יחד עם בן שיחי. לפתע קראה לי האחות – "מר פן , בוא אחרי". הכניסה אותי זו לחדר והחדר מואפל וחשוך היה מידי לטעמי. על כיסא ענק ישב יצור אדיר ממדים ונורא מראה , בעל גוף שעיר שעל ראשו קרניים מעוקלות מפלצתיות ,מפיו נוטף דם , לידו קילשון ענק וזנב חץ משתרבב אל על מעכוזו השרירי והאיילי וכפות רגליו כרגלי עז. הוא בחן אותי דקה ארוכה ואני ברכי פקות וליבי נדם מפחד. זה הרעים פתאום בקולו הנמוך והמתכתי ואמר – "עברת את המבחן פיטר. אתה נשאר בגיהינום , שם למטה. לא נותן להם עוד לקחת אותך". "תודה אדון שטן יקר , תודה מקרב לב איך שאני אוהב אותך , ממש נורא..." אמרתי לו וקדתי קידת נימוס. ואז יצאתי , הלכתי למגרש , נכנסתי לאוטו , הנעתי ונסעתי הביתה.
אבל עוד לא מצאו דרך קלה יותר להביא ילדים לעולם וזו חוויה אני חושבת שאף הורה לא יוותר עליה.