עופר בן אברהם
Member
האם דין עדות להיפסל משום שהעד לא הוזהר לומר את האמת?
1. עורך דין דב דוניץ טוען, כי "הפסיקה קובעת, שאין לעדות כזאת משמעות". אבל אני לא מצאתי את הקביעה הזאת בפסיקה, גם לא בפסק הדין היחיד, שאליו מפנה דוניץ (ע”פ [י-ם] 30416/06, עיריית ירושלים נגד זאב מנחם ואח'). אמנם כן, צוין בו, כי המשיבים (הנאשמים) לא העידו תחת אזהרה, אך היה זה רק אחד מכמה טעמים לקבלת הערעור, ולדעתי, הזניח שבהם.
2. לעצם השאלה, הנה דברים שכתב פרופ' גבריאל הלוי בספרו "תורת דיני הראיות", מהדורת 2013, כרך ב', ע' 127:
“כפועל יוצא נראה, כי היעדר השבועה או היעדר האזהרה כשלעצמם אינם פוסלים את כשרותו להעיד של העד, אלא כי יש לבחון את הסיבה להיעדרן. אם העד מסרב לשבועה או לאזהרה, הרי שיש בכך כדי להעיד על היעדר מחויבותו למסירת עדות אמת, וכי קיים חשש ריאלי למסירת עדות שקר. מאחר שהכשרות להעיד היתה מיועדת בעיקרה למנוע את עדויות השקר, כי אז נטייתן של שיטות המשפט הנה שלא להתיר את העדות מכלתחילה. לעומת זאת, כאשר מדובר בטעות מצדו של בית המשפט או בהיעדר תשומת לב, אין העדר השבועה או העדר האזהרה מעידים על היעדר מחויבות למסירת עדות אמת, ואין לכך בהכרח השפעה ישירה על כשרותו של העד להעיד...”
3. וכך פסקה השופטת דליה דורנר ב-ע"פ [ב"ש] 284/84, גנון מאיר נגד מדינת ישראל:
“החוק אמנם מחייב להזהיר את העד, אך גם דברים שנאמרו לשם ראיה ללא אזהרה הם בגדר עדות, והוראת החוק בדבר מתן עדות שקר חלה עליה; זאת ניתן ללמוד מסעיף 236 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, המגדיר כעדות לצורך עבירות הקשורות בשיבוש עשיית משפט, וביניהן עדות שקר, כ'אמרות בעל-פה או בכתב שנאמרו לשם ראיה', מבלי להתנות זאת באזהרה מוקדמת. זו גם ההשקפה המתבקשת מהפסיקה האמריקאית, שנקבע בה הכלל כי גם כאשר ברור הוא שהעד לא הושבע - אין בכך לשמש עילה לביטול הפסק אם בעל-הדין המבקש את פסילת העדות לא התנגד בעוד מועד להשמעתה בשל אי ההשבעה ולא איפשר בכך את תיקון הטעות. בנסיבות כאלה רואים באי ההתנגדות משום הסכמה, המונעת מן המתנגד להמתין לתוצאות המשפט ולהעלות את ההתנגדות בערכאת הערעור רק כשהתוצאות לא יהיו לרוחו... נראה לי כי אי-ההזהרה נופלת כרגיל בגדר הפגמים שאינם גורמים לעיוות דין, אם כי יש לשקול כל מקרה על-פי נסיבותיו, ובמסגרת זאת ראוי גם לשקול את עמדת המערער בערכאה הראשונה".
1. עורך דין דב דוניץ טוען, כי "הפסיקה קובעת, שאין לעדות כזאת משמעות". אבל אני לא מצאתי את הקביעה הזאת בפסיקה, גם לא בפסק הדין היחיד, שאליו מפנה דוניץ (ע”פ [י-ם] 30416/06, עיריית ירושלים נגד זאב מנחם ואח'). אמנם כן, צוין בו, כי המשיבים (הנאשמים) לא העידו תחת אזהרה, אך היה זה רק אחד מכמה טעמים לקבלת הערעור, ולדעתי, הזניח שבהם.
2. לעצם השאלה, הנה דברים שכתב פרופ' גבריאל הלוי בספרו "תורת דיני הראיות", מהדורת 2013, כרך ב', ע' 127:
“כפועל יוצא נראה, כי היעדר השבועה או היעדר האזהרה כשלעצמם אינם פוסלים את כשרותו להעיד של העד, אלא כי יש לבחון את הסיבה להיעדרן. אם העד מסרב לשבועה או לאזהרה, הרי שיש בכך כדי להעיד על היעדר מחויבותו למסירת עדות אמת, וכי קיים חשש ריאלי למסירת עדות שקר. מאחר שהכשרות להעיד היתה מיועדת בעיקרה למנוע את עדויות השקר, כי אז נטייתן של שיטות המשפט הנה שלא להתיר את העדות מכלתחילה. לעומת זאת, כאשר מדובר בטעות מצדו של בית המשפט או בהיעדר תשומת לב, אין העדר השבועה או העדר האזהרה מעידים על היעדר מחויבות למסירת עדות אמת, ואין לכך בהכרח השפעה ישירה על כשרותו של העד להעיד...”
3. וכך פסקה השופטת דליה דורנר ב-ע"פ [ב"ש] 284/84, גנון מאיר נגד מדינת ישראל:
“החוק אמנם מחייב להזהיר את העד, אך גם דברים שנאמרו לשם ראיה ללא אזהרה הם בגדר עדות, והוראת החוק בדבר מתן עדות שקר חלה עליה; זאת ניתן ללמוד מסעיף 236 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, המגדיר כעדות לצורך עבירות הקשורות בשיבוש עשיית משפט, וביניהן עדות שקר, כ'אמרות בעל-פה או בכתב שנאמרו לשם ראיה', מבלי להתנות זאת באזהרה מוקדמת. זו גם ההשקפה המתבקשת מהפסיקה האמריקאית, שנקבע בה הכלל כי גם כאשר ברור הוא שהעד לא הושבע - אין בכך לשמש עילה לביטול הפסק אם בעל-הדין המבקש את פסילת העדות לא התנגד בעוד מועד להשמעתה בשל אי ההשבעה ולא איפשר בכך את תיקון הטעות. בנסיבות כאלה רואים באי ההתנגדות משום הסכמה, המונעת מן המתנגד להמתין לתוצאות המשפט ולהעלות את ההתנגדות בערכאת הערעור רק כשהתוצאות לא יהיו לרוחו... נראה לי כי אי-ההזהרה נופלת כרגיל בגדר הפגמים שאינם גורמים לעיוות דין, אם כי יש לשקול כל מקרה על-פי נסיבותיו, ובמסגרת זאת ראוי גם לשקול את עמדת המערער בערכאה הראשונה".