האם הגיל משפיע?

דנה אז

New member
האם הגיל משפיע?

הייתה לי שיחה כאובה עם חברה שאיבדה את בנה לפני כשנה, בקרוב חל יום הולדתו, וחבריו רוצים לבוא לציין.
במהלך השיחה היא אמרה בכאבה שלפעמים היא חושבת שאולי היה לה קל יותר, אם היה נפטר בגיל יותר צעיר (בו שנה שנתיים), ולא כשחיי כבר חיים, שכבר היה כמעט בוגר (הוא היה בן 18 במותו). ושאלה אמרה אולי זה יותר קל התמודד?
ואני כבר זמן מה חושבת על הנושא. האם כשמאבדים ילד בוגר זה כואב יותר או פחות?
ואז עולה השאלה האם הורים שנפטר להם ילד בגיל צעיר אכן מתאוששים יותר, ומתגברים ומצליחים להמשיך בחיים? .
ועוד שיח שהיה ביננו: האם הזמן אכן מרפא, או עוזר?
מה דעתכם? איך זה אצלכם?
 

דנה אז

New member
לדעתי...

לדעתי, אין הבדל בעוצמת הכאב והגעגוע, דודה שלי שאיבדה את בנה לפני ארבעים שנה, התעלפה ככשמעה על מות בני, הכאב שלה היה כבד מנשוא באותה התקופה, ועלי להעיד שהם חזרו לתפקד, ונולדו להם עוד ילדים.
אני חושבת שקיים הבדל ביכולת של ההורים להתגבר ולהתמודד, לעיתים כמו אצלנו יש ילד צעיר נוסף והתלות שלו בהוריו מכריחה אותם לחזור ולתפקד, ולא מאפשרת לשקוע בכאב. וגם הניסיון להביא ילד נוסף לעולם - שאינו אפשרי בגיל מבוגר.
לדעתי ההתמודדות עם האובדן והכאב תלויה מאוד בהורים עצמם, ביכולתם להתמודד ובסיטואציה.
לתחושתי הזמן נותן לנו אפשרות להתרגל לחיים בלי הבן האהוב, וכן מתרגלים לחיות עם הכאב.אבל נראה לי שככל שהזמן עובר אני יותר מתגעגעת (וגם שמעתי אותה תחושה מהורים נוספים). נראה לי שזה פצע בנפש שהזמן לא יכול לרפא.
 
דנהל'ה עונה

זאת דעתי, ורק דעתי ,אני חושבת שכשהילד יותר בגיר זה יותר קשה כי עברנו איתו כברת דרך,הרבה חויות שאינן נשכחות דברנו איתו ,חוינו יחד הרבה חויות גן בית ספר תיכון חטיבה וכו'תקשרנו אליו גידלנו אותו יותר שנים ולכן דעתי שיותר קשה כשהילד בגר ,אבל הקושי הוא 'קושי של לאבד ילד בכל גיל להתרסק אחרי לכתו של הילד לעולמים בדרך כלל מנהג העולם שהילדים הולכים אחרי הארון של ההורים זה טבע העולם אבל לאבד ילד זה מחוץ לטבע כך שהקושי הוא גדול להורה והפצע מדמם וככל שהזמן עובר הגעגועים מטריפים אותנו כך שקשה מאוד לענות על השאלה המתבקשת יהי רצון שמכאן ולהבא תמיד רק שמחות בלב שמח ממני יפית סבתא של מאור ילד של אור
 

דנה אז

New member
יפית אכן על הקושי לא דיברתי

כשחברתי איבדה את בנה לא היו לי מילים לנחם אותה. בעיקר כשבתוכי חשבתי איך מתמודדים עם הקושי... של החיים שנבנו ואינם, של כל הדברים שזוכרים, החברים, התוכניות שהיו ואינם.
בנה נפתר לפני פסח והיה אמור לסיים יב' באותה השנה, אי אפשר לתאר את הקושי והכאב שהיא חוותה כשכל חבריו עלו לבמה בטקס הסיום.
וכמו שאמרת לא טבעי לנו שהורה הולך אחרי הארון של בנו בכל גיל.
 
למעלה