האם היה מותר לבצע את עיסקת חילופי השבויים?
הנה תשובה שמצאתי מרב בנושא: לאור התפתחויות האחרונות בפרשת שבויי מלחמת לבנון השניה, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, רציתי לדעת מה הרב חושב בנידון לאור משנת הרמב"ם. האם לצורך השבתם - ואין אנו יודעים אם הם חיים או מתים, והצורר ימ"ש הלבנוני, אינו שולח לנו רמזים באשר לגורלם, ואין אנו יודעים מה נקבל, האם מותר/צריך/חובה/זכותינו לשחרר רוצחים נתעבים, ובמיוחד רוצח משפחת הרן והשוטר שחר ז"ל המתועב, ופירוט אסטרטגי של מדינת ישראל באשר לפצצות ברמת הגולן וכיו"ב. התשובה: כותרת התשובה: פדיון שבויי גולדווסר ורגב תוכן התשובה: לגבי שבויים שנשבו לצורך תשלום, אין משלמים יותר מכדי דמיהן כדי לא לעודד את החוטפים לשוב ולשבות. אולם הבעיה דנן מתייחסת למצב של מלחמה. ושני שיקולים קיימים: א. שלא להפקיר חיילים או פצועים בשדה הקרב, או בשבי. כדי לעודד את חיילינו. ב. כשמדובר בטירוריסטים, הם בד"כ חוזרים ולוחמים בנו וטובחים ללא רחם. כי מדובר בשהידים. דומה שהפתרון לגבי שני השיקולים הוא פעולה צבאית מיידית להצלה, או אפילו לחטוף בכירים באויב, כדי לאלצם לשאת ולתת בתנאים סבירים. המציאות הקיימת לצערנו, היא מציאות גרועה ביותר. אנו כחברה וכן ברמת המנהיגות, מפגינים חולשה עצומה, אשר משודרת ומתוקשרת יום יום, והאויב מנצל זאת עד תום ומתעלל וסוחט, ומאיים ומסכן. וכזאת לא יעשה. הגיעה העת לחשבון נפש לאומי בעניין זה, כי הסכנות טרם חלפו. ויפה שעה אחת קודם. מישהו מכיר עוד תשובות בנושא? מה דעתכם?
הנה תשובה שמצאתי מרב בנושא: לאור התפתחויות האחרונות בפרשת שבויי מלחמת לבנון השניה, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, רציתי לדעת מה הרב חושב בנידון לאור משנת הרמב"ם. האם לצורך השבתם - ואין אנו יודעים אם הם חיים או מתים, והצורר ימ"ש הלבנוני, אינו שולח לנו רמזים באשר לגורלם, ואין אנו יודעים מה נקבל, האם מותר/צריך/חובה/זכותינו לשחרר רוצחים נתעבים, ובמיוחד רוצח משפחת הרן והשוטר שחר ז"ל המתועב, ופירוט אסטרטגי של מדינת ישראל באשר לפצצות ברמת הגולן וכיו"ב. התשובה: כותרת התשובה: פדיון שבויי גולדווסר ורגב תוכן התשובה: לגבי שבויים שנשבו לצורך תשלום, אין משלמים יותר מכדי דמיהן כדי לא לעודד את החוטפים לשוב ולשבות. אולם הבעיה דנן מתייחסת למצב של מלחמה. ושני שיקולים קיימים: א. שלא להפקיר חיילים או פצועים בשדה הקרב, או בשבי. כדי לעודד את חיילינו. ב. כשמדובר בטירוריסטים, הם בד"כ חוזרים ולוחמים בנו וטובחים ללא רחם. כי מדובר בשהידים. דומה שהפתרון לגבי שני השיקולים הוא פעולה צבאית מיידית להצלה, או אפילו לחטוף בכירים באויב, כדי לאלצם לשאת ולתת בתנאים סבירים. המציאות הקיימת לצערנו, היא מציאות גרועה ביותר. אנו כחברה וכן ברמת המנהיגות, מפגינים חולשה עצומה, אשר משודרת ומתוקשרת יום יום, והאויב מנצל זאת עד תום ומתעלל וסוחט, ומאיים ומסכן. וכזאת לא יעשה. הגיעה העת לחשבון נפש לאומי בעניין זה, כי הסכנות טרם חלפו. ויפה שעה אחת קודם. מישהו מכיר עוד תשובות בנושא? מה דעתכם?