יתגבר
"וזה הסוד אשר החיות עצמה לחשה באזני: 'ראה' - כה אמרה - 'אנכי הדבר הנאלץ לגבור על עצמו תמיד'" [ניטשה, כה אמר זרתוסתרא: "על ההתגברות העצמית"].
אין תימה שדברי ניטשה מזכירים לך את דברי הרמב"ם, מכיוון שעצתם הרעיון של "האדם השלם" הוא רעיון הלניסטי שהשפיע על שניהם [ראה "אתיקה ניקומאכית" לאריסטו, ספר רביעי]. במובנים אלו, הרמב"ם וניטשה אינם תלמידים של משה ועזרא וגם לא של סולון ופריקלס: הם צידדו בעמדות של מתנגדי הדמוקרטיה ביוון: מעבר להיבטים העיוניים במשנתו [שגם בהם, המעמיק יבחין שהוא יותר אפלטוני מאשר אריסטוטלי], בעקבות אלפראבי הרמב"ם אחז בתפיסה פוליטית אפלטונית. שלטון החכמים, ה"שקר האציל", ההלכה כחוקה אקסוטרית לתורה, כל אלו שאילות אפלטוניות [יש מאן דאמר בר הכי שטען שהרמב"ם לא קרא את "פוליטיקה" של אריסטו וכן הכיר את ה"הפוליטיאה" של אפלטון]. והוא הדין אצל ניטשה: ההבחנה בין איש-המעלה לבין ההמון עברה מיוון גם אל הרומים, אשר הבחינו בין הפטריקים לפלאבס, ומשם ניטשה לקח את הבסיס לעיוניו האנתרופו-פסיכולוגיים. ניטשה ניסה לבחון את הגורמים שהובילו לניוון התרבותי באירופה וחיפש את התרופה לתחלואיה. כידוע, הוא סבר כי מערכת הערכים הנוצרית היא הסיבה לדקדנס של ימיו. אין לראות בניצחון הנצרות סימן לגדולתה הרוחנית היות שלרוב העבד מנצח את האדון, נאום ניטשה; אליבא דידו, יש"ו הוא הנקמה של היהודים ברומא, וכך יוצא שהיהודים הם האחראים למרד העבדים בשדה המוסר [פתיחתא ד"לגניאולוגיה של המוסר"]. דווקא המוסר היווני-רומי שהפסיד הוא שנתפס בעיני ניטשה כעליון יותר. בדבר זה הרמב"ם וניטשה תמימי דעים. גם הרמב"ם ביכר את בני העלייה המועטים וסבר שכל המון כוזב.
אולם ישנו הבדל רב משמעות בין ניטשה לרמב"ם: האוברמנש של ניטשה מוכרח לכבוש את עצמו כל פעם מחדש. הוא עושה מה שלא בא לו כשיטה [לפום צערא אגרא.] את ניטשה פחות עניינו התכנים המוסריים כשלעצמם, הוא התעניין ביצירה העצמית של אינדיבידואל "אדנותי", כזה שיוכל תמיד להשיל את "בגדיו" מעל עצמו. למעשה, בעיני ניטשה, לאחר שמרדת במי שאתה ברגע נתון, אין כל בעיה שתאמץ איזו שיטת מוסר שלא תהיה, אפילו את המוסר הנוצרי. כיצד אתה נהיה מה שאתה? על-ידי שאתה פוסק להיות מה שאתה לא! הדבר העקבי היחיד בפסיכולוגיית המוסר של ניטשה היא הקביעה שאתה אחראי לאישיות/יצירה שלך. "שיהיה אדם מטביע 'סגנון' לאופיו שלו - אכן זו אמנות רבה ונדירה!" [מ"ע 290; "שופנהאואר כמחנך" 25; "זרתוסתרא" פרק ב, "על ההתגברות העצמית"; מעבר לטו"ר 42, 30; ראה גם אצל יעקב גולומב "אביר האמונה וגיבור הכפירה" פרק ה']. התמורה הדיוניסית חסרת המהות, היא ה"פאנטה ראי" בו ניטשה דגל.
בניגוד לכך, אצל הרמב"ם איש המעלה מגיע לאטרקסיה וליציבות. ברגע שאדם הוציא את שכלו מהכח אל הפועל הרי שהוא מוכרח להגיע לאמתות מאוד מסוימות. ייתכן שההבדל הסזה ביניהם נובע מהעובדה שניטשה חי בעידן בתר קנטיאני, ואכמ"ל. אמנם גם אצל הרמב"ם בשלמות האחרונה אין מעשים ולא מידות, ומכאן - לכאורה - מודעא רבה לפרשנות ניהיליסטית, אך דווקא לשם כך הוא כתב את פרק יב בחלק השלישי במורה נבוכים, לאפוקי מדעת הניהיליסטים.
.
