הנקודה היא שגם אם מבינים אין בזה
נחמה. נראה לך שיעזור למישהו אם בנוסף לאובדן הוא גם יבין אילו יסורים עברו על האדם האהוב עד אז? אפשר לחשוב שאם מבינים אז אפשר איכשהו להתנחם בכך שלפחות האדם האהוב נגאל מסבלו. אבל אנחנו עדיין לא חושבים שסבל נפשי הוא ``חשוך מרפא`` (אני לא נכנסת כאן בכלל לשאלה אם זו מחלה או לא, אלא רק לשאלה אם אפשר לשנות את זה איכשהו) ואנחנו יודעים שבהרבה מקרים כן היה שינוי, יסוריו של האדם כן פחתו והוא כבר לא רצה למות והתאבדותו נמנעה. מצד אחד ההבנה, כביכול ``מבפנים``, של מה שהוביל את האדם לצעד הזה יכולה אולי להפחית את תחושת ה``נטישה``, וגם אולי את איכשהו איתו, או הוא איתך, עד הרגע האחרון, אבל היא מגבירה את חוסר האונים ותחושת ההחמצה והפנטזיה לחזור בזמן ולמנוע את זה איכשהו, אולי להצליח, כשמבינים יותר, להושיט יד במקומות וברגעים ובדרכים יותר משמעותיות, רק דמייני לעצמך את כל הדברים שרוצים להגיד, לעשות ולהציע ואי אפשר עוד לעולם. ומעבר להתאבדות, הסבל עצמו, שלו, קורע, והדחף להושיט יד, לחבק, להושיע איכשהו.
