האם הלקוח תמיד צודק?

[יעל ארבל]

האם הלקוח תמיד צודק?

מה אתם אומרים: מי מחליט מהו הערך, מה הטיב ומהי האיכות של שירות שאני מקבלת כלקוחה? האם זו אני הלקוחה? האם בעל המקצוע הוא המוסמך להחליט? למה אני שואלת? כי relax ואני מתדיינות בנושא הזה כבר שלושה ימים. הזמנתי אצלה עבודה, אני מרוצה מהעבודה, אבל הייתי צריכה לעשות בה שינויים שיתאימו לצרכים שלי. היא לעומת זאת לא מרוצה מהשינויים, כי היא טוענת שהעיצוב התקלקל בעקבות השינויים. ומה במקרה הבנאלי יותר שבו מישהו מזמין שירות ולא מרוצה ממנו? איך מחליטים מהו הטיב של השירות שקיבל אם אין שום מדד אוביקטיבי שיכול להעיד על כך (כמו טעם אישי לדוגמא?)

 

[relax]

ואני מגיבה ראשונה ../images/Emo3.gif

קודם כל אני מוכרחה להדגיש שהנושא הזה מאוד לא חד משמעי. התחום של העיצוב הגרפי, ועיצוב בכלל הוא לדעתי בעל גוונים אפורים רבים. אין כאן שחור ולבן. מצד שני, לא כל אחד מוסמך להחליט אם העיצוב הוא טוב או לא. יכול להיות שהוא ייראה יפה לאחד ולאחר ממש לא, אבל ההחלטה אם הוא טוב או לא שמורה לדעתי לבעלי מקצוע שמבינים על מה הם מדברים. אני יכולה להגיד עד מחר שאני לא אוהבת את זה. אבל אני לא יכולה להחליט אם זה טוב או לא טוב אם אני לא מבינה בנושא.

 

[יונית א]

בעל המאה הוא בעל הדעה

היות והלקוח הוא זה שהזמין את העבודה. אני מחוייבת להכין לו עבודה שתשביע את רצונו ,ללא קשר לטעמי האישי, העדיפויות או ההסתייגויות שלי. לי זה ברור למדי. אני כמובן יכולה לסרב לקבל אליי את העבודה,אם ברור לי מראש שלא אוהב את התוצאה באופן קיצוני. כל השאר- מי שמשלם הוא זה שקובע את איכות השירות. וברור שטעם אינו מדד אובייקטיבי.

 

[missB]

הלקוח קובע

מן הסתם מה שחשוב הוא שהלקוח יצא מרוצה ולכן השרות/מוצר צריך להיות לפי טעמו של הלקוח ולא לפי טעמו של איש המקצוע. הסייג היחיד בעיני הוא עבודה שהיא כ"כ רעה בעיני המבצע עד שהוא מרגיש שאינו יכול/מוכן לעמוד מאחוריה ולהיות מזוהה איתה. במקרה של ניגוד אינטרסים מאוד חזק, הייתי שוקלת אם לקחת על עצמי את העבודה מלכתחילה. אבל בדר"כ חילוקי הדיעות קטנים יותר ואז בהחלט - דעתו של הלקוח היא הקובעת.

 

[יעל ארבל]

מה אם המבצע קשור כל-כך לעבודה שלו

שהוא מרגיש שלא יכול/מוכן להיות מזוהה איתה גם על תיקונים קטנים??

 

[relax]

../images/Emo122.gifיעל, אל תגזימי!

אני עומדת מאחורי העבודה הזו, גם עם התיקונים. זה פשוט לא מושלם בעיני. אבל אני בהחלט עומדת מאחוריה.

 

[יעל ארבל]

לא דיברתי ספציפית

אלא באופן כללי

 

[owolf10]

../images/Emo39.gifשלום לשתיכן

מאחר והגרפיקאית קשורה לעבודה, היא בוודאי תבין לליבה של הלקוחה שאמורה לחיות עם התוצר יומיום, הוא אמור ליצג אותה ואת עיסקה, והיא חייבת להיות שלמה במאת האחוזים עם העבודה. לכן, עם כל הכאב, כאן הכף נוטה לטובת הלקוחה. והידידות תמיד מעל לכל... שבת שלום

 

[יונית א]

שאלה קשה

בוודאי במקום שהיצירה שלו היא חלק מהביטוי העצמי שלו, מה שאת כלקוח קוראת "תיקונים קטנים " יכול היוצר לחוש שאלו ממש אינם תיקונים קטנים והם פוגמים או משנים את מהות יצירתו כולה. סיפור שהיה כאשר כתבתי את ספרי הראשון, והבאתי אותו למו"ל ועורך, אחד היותר "אורים ותומים" בתחום, הוא אהב את התוצר,אבל רצה "שינוי קטן" אחד או שניים . ככל שנקף הזמן ,השינויים הקטנים נגסו מבחינתי במהותו של הספר וזה כבר לא היה "שלי" ובהתאם לתפיסתי. הייתה לי התלבטות יצירתית/כלכלית לא פשוטה. כך שאני יכולה גם להבין את התחושה של הצד היוצר, שהשינוי הקטן שמתבקש ממנו ,בעיניו הופך את היצירה על פניה.

 

[יעל ארבל]

זאת אכן התלבטות אמיתית

אבל לדעתי יש הבדל בין השניים. אני כלקוחה משלמת על המוצר ולכן אני זכאית להחליט מה מתאים לצורך שלי. היצירה כבודה במקומה מונח, אבל אם היא לא משרתת את הצרכים שלי - היא לא מתאימה לי. ואני אתן דוגמא - אחת העבודות שהזמנתי היתה הזמנה לאירוע בבית הנשיא. בגב ההזמנה היה עיצוב של פרח. בית הנשיא, מה לעשות, לא יאשרו את הפרח. וגם לא אלמנטים נוספים שנמחקו מההזמנה. ולכן הייתי חייבת למחוק את העיצובים האלו. נכון שהדבר פוגע בעיצוב, אבל עם תוספת האלמנטים, לא הייתי יכולה להשתמש בהזמנות הללו.

 

[יונית א]

"בוא ניפרד כידידים"

זו בדיוק הדילמה של האחריות היצירתית שלי על המוצר והלקוח המשלם הזכאי לקבל מוצר על פי רצונו (אפילו אם קלוקל לדעתי) אני נתקלת בה לא פעם אחת,וכל פעם ההתלבטות קיימת. כי העבודה כבר נעשתה, זמן,חומרים,השקעה-ואין רצון לזרוק את כל זה "לפח". ומאידך- יש לכל יוצר, גבולות שלו ,איפה נגמר ה"תקון הקטן" ומתחיל ה"תקון הגדול", המוציא מהיצירה את משמעותה. כיסא לא נוח לשבת בו, ועוד פחות נוח כאשר מי שיושב בכיסא מאחור הוא מנהל הבנק הנושף.

 

[motyka]

זוית שונה

לדעתי, יוצר הקשור רגשית לתוצריו, אסור שינסה למכור אותם. היה לי קרוב משפחה, צייר, שאחרי שמכר 2-3 יצירות הרגיש כאילו ונגדעה לו יד. ולכן עד סוף ימיו המשיך לצייר, ופרט למשפחתו הקרובה ביותר לא נתן ולא מכר אף ציור.(כי אצלם היה מזדמן ורואה את הציורים) עם פטירתו - מצאנו כמעט 300 יצירות במחסן. אומן, המוכר את יצירותיו יכול לנקוט רק באחת משתי דרכים: מכירת יצירה מוגמרת בסגנון "כזה ראה וקדש" (מתאים לפסלים, ציירים) או הכרה עם המציאות האומרת שאין ברירה, ומזמין העבודה שותף שווה זכויות ביצירה, וזכותו לדרוש שינויים לטעמו (גם אם הורסים רצף אומנותי או ראיה כוללת של היצירה). אגב, גם מי שלא אמן - נתקל בדילמות דומות. בניתי לאחרונה אתר לבית ספר, וצוות ההיגוי התעקש על מבנה לא פונקציונאלי, לא מובנה, וחסר היגיון פנימי, אבל מאחר והם אלו ששילמו לבסוף את החשבון - בניתי את האתר לפי רצונם, ושלא כמנהגי, לא רשמתי את שם המבצע בתחתית הדף.

 

[ariel10]

מי הקובע הלקוח או המבצע

ערב טוב אני עובד כמכנת בונה בסיסי נתונים ואני נתקל בדילמה הזאת כמעט כל יום אולי פחות בנושא העיצוב של האפליקציה שאני נותן ללקוח אלא במבנה הנתונים. לדוגמה לקוח שאצלו תמיד פרטי הכתובת של הלקוחות שלו היה כשדה אחד בלבד ואצלי בתוכנות זה מופרד לכתובת מספר בית ישוב ומיקוד (ככה גם המיקוד מגיע אוטומטי). וכן ככה ניתן להפיק מדבקות ומעטפות וכד או שיש לו רק דשה אחד לשם ואצלי זה מופרד לשניים משפחה ופרטי ויש עוד עשרות דוגמאות לכך. לרוב אני מתעקש עם הלקוח כי יש לי מספיק ניסיון והוכחות להראות לו שאני צודק. ותמיד הם ישתכנעו והסכימו איתי אבל בנושא הגרפיקה אני תמיד איתן כלומר אני מכין משהוא בצבעים שאני אוהב ובפונטים שאני אוהב אבל אם הלקוח רוצה לשנות לגמרי לפונטים אחרים ולצבעים אחרים בזה אני לא מתוכח בכלל כי בחיצוניות כל אדם רואה את זה שונה. קחו 5 אנשים שיסתכלו על תמונה כל אחד יראה משהוא אחר