מחילה על השהיה וההמתנה
בעזי"ת היות שהזמן דחק, נבצר ממני עד העת הזו לעסוק בדבריו, ואתנצל על כך. אכן מחמם את הלב לראות יהודי מתגבר כארי בן ליש, ועונה וטוען למשיגים על שיטתו, אולם אל יחר אפו של כבודו הגאון החריף והבקיא אם אשיב לו דבר. אקדים ואומר שאין ברצוני לפסול את דעתו מכל וכל ואומר ששמותה היא, אך מאידך יש ,לאלפי עניות דעתי, יתרון מהותי, באופן, שהדרך בה זכיתי להלך מאירה את הסוגיה החמורה אליה נקלענו, וכמו כן תורף חלק מראיותיו שטען אינו מדויק,למיטב דלות עניות ושפלות הבנתי,ואאלץ להסיגן אחור. בתשובתו , פתח תחילה כבודו החריף והבקיא, והצהיר שאין נכנס הוא בין הרים, ועוד הוסיף לאחר מכן שאלו הם מעשי דוקא. יסלח ויעביר לי על פשע, שלא הבהרתי דיי את הכונה בדברי. עצם הדיון בין האם הרמב"ם או מוהר"ן ומי מהם, מכניס את העוסק בו בין הרים. אם בדבר הלכה היינו מתחבטים, ודאי העדפתנו היתה לברוח מהספיקות ולהחמיר, כפי שאחרונים נוטים לפסוק בסוגיית שיעור פת הבאה בכיסנין לברכת המזון, מאשר להסתכן בנשירת לחיים ושיניים, כאותו ישמעאלי שספרה הגמרא אודותיו. מיהו, היות שפרצופנו ודעתנו השונות מעמידים אותנו בהשקפה שונה על המציאות, הרי שההרים מטים עלינו את צילם זה זמן, וזאת ציינתי ברעדה, ולא כסברא וטענה בסוגיה זו. לא באתי להכריע ח"ו,ובכל זאת קשיי כבודו להתמודד עם הילקו"ש, אכן מפארים ומאדירים את בהירות האילן שאני חוסה למרגלותיו. לפי הקדמתי זו, ברור שכלל אין בכונתי לטעון האמנם חקר שגוי או פסול. זאת אשאיר לחובשי ספסלי מתיבתא דרקיעא לישב.לא ארצה לקבור את עצמי בין הרים, ולכן לא כאן תעבור סוגיתנו. אולם להעלות על נס את עצותיו של רבי נחמן מברסלב וקרבתן אל מאורעות תקופתנו, לנוכח המבוכה שכבודו החריף והבקיא מוצא את עצמו בה, זאת אעשה גם אעשה. זוהי האמת הצרופה המזהירה לנגדנו, אמת של גדול עולם, שפורס ענן למסך ואש להאיר את הלילה הנורא של גלותנו, ברגעי הדמדומים של שחר הגאולה. אכן כל מי שמנסה להכביר מחשבות אודות דרכיו של זה שדומיה תהילה לו, ולאחז עיני נבערים מדעת על טעמי גזרותיו, הולך בגדולות ונפלאות, אך במטותא יעמיד את הדברים על דיוקם. לא אני באתי והרהרתי במוחי את המדרש הנורא הזה, שמודיע לנו שיש ותינוקות שלא חטאו יעלו בסערה וסופה אל תחת סתר כנפיו של הבורא ית"ש. לא עשה זאת אף רב למינהו. זהו ילקו"ש מפורש. וכבודו החריף והבקיא, על מנת להצדיק את מבוכתו, פותח ודן בילקו"ש בפלפול מדברי ראשון אחר כאילו שכך תהיה סברתו יותר הגיונית, ולאחר שבראשית דבריו מתנצל ש"בהדי כבשי דרחמנא למה לך", זה בדיוק אשר מתקרב הוא לעשות באומרו שאפשרות כזו היא עיון בפנקס שאין לקרוא בו. וכי יכול אי מי ע"י העלאת ספקותיו שלו כבן תמותה, על יכולת הבנת טעמי מעשי קוב"ה , לומר שהילקו"ש אינו אמיתי?! מהר מדי אצה לכבודו החריף והבקיא הדרך. אף אחד לא אמר שיש ביכולתו לחקור אחרי אבא בשמים, אך כשמתרגלים לחפש אחרי טעמים למצותיו חוקיו ומשפטיו של הא-לקים, משימה אשר כבדה על החכם מכל אדם, תחת להאמין בפשטות לדברי חכמים, כפי שרבי נחמן מברסלב מצוה ומיעץ להולכים בדרכו אשר סלל אל הר הא-לקים, קצרה היא מסתבר הדרך לשאול כמעט שאלת הבל: "" הכיצד נקבע כי דברי הילק"ש הם האמת הצרופה? מה גם כי בעל הילקוט שמעוני אינו לא תנא ולא אמורא ואף לא מתקופת הגאונים. הכיצד דבריו זכו להיות האמת הצרופה? "" וכי נניח שאכן נכון הדבר ויש בנכונותו להכריע בין ראשונים, היאך נעלמה משיקוליו שבמדרש עסקינן? האם יתחייב הוא שרבי מאיר, תלמידו של ר"ע, הוא אותו רבי עקיבא בר פלוגתו של רבי ישמעאל בן אלישע, לא אמר דבריו כמפי הגבורה?! לא היא מנת חלקנו ולא עלינו עול כובד המלאכה להכריע אם חקר אם לאו, הוא הוא תהילתנו ומשאת תורתנו הקדושה, אך אנא יטא כבודו החריף והבקיא אוזן ואדבר אל לבו. דרך האמונה אינה דורשת מבאיה להשתטות. להיפך: "" כשאדם חזק באמונה מאד זוכה אח"כ לבא אל השכל וכל מה שמחזק א"ע באמונה יותר בא אל שכל יותר כי הדבר שהיה צריך מתחילה להאמין מחמת שלא הביו הדבר זוכה אח"כ להבינו בשכל ע"י אמונתו החזקה"(ליקוטי עצות שע"פ ליקוטי מוהר"ן). "" אך דרך האמונה מכירה בכך שכח השכל מוגבל "עיקר האמונה אינה אלא במה שאין השכל מבין"(שם) . אפילו בהגיון תוכל להבין שיש באדם חושים וכלי ביצוע לא פחות שימושיים מהשכל, שהאדם המערבי נטשם מעט והרבה, ולמשל כל תורת המכשפים הקדמוניים, מתבססת על יכולת הבינה ולא על יכולת החכמה, כמו גם אומניות הלחימה שמוצאן מהעולם העתיק ואכמ"ל. כשהאדם המודרני הולך בזקנתו ומריח ניחוח חלות שמזכיר לו את חלותיה של אמו המנוחה, ולפתע בא גל זכרונות שלרגע קט מעלה לפניו תמונות ילדות ששכח מזה עשרות שנים, תמונות שכח שכלו לא יכל להעלות, אין הוא יכול לומר דבר מה הגיוני על אשר חוה פתאום. לעומת זאת בימי קדם אנשים היו פחות מקובעים לאשר יכול להימדד כמציאות היחידה הקיימת,והיו מהם אלו שיכלו לפעול בבינתם את אשר החכם לא יוכל לפעול בחכמתו. החכמה היא כלי, ורק אחד מאלו שיש לאדם. לכן לא פחות מיכולת חשיבה מבריקה, יש להבין את התמונה הכוללת של יכולות האדם, ולהיות מודעים למגבלה שלהם. אין זה חטא למציאות לאמץ את האנרגיה הלמדנית ע"מ להצדיק אמונה, ואמונה עיוורת היא היפך היהדות כפי שברי לנו מסוגיית נביא שקר שבמשנה תורה. להיפך, זו מעלה גדולה ושכל גאוני להיות מודעים למה זה בכלל שכל, מה הם יכולתיו, ומה נמצא מעבר לו. דוקא האמונה הלא בדוקה של השכל על מוחלטותו שלו עצמו, היא עיוורת. ובזאת כבר עסקנו מעט ברמיזה: שחלוקת העולם ל- ידוע=חכמה, לא ידוע=בינה, זה שאין לדעתו= אין לאדם יכולת ולא תהיה לו יכולת לתפוס באף צורה וכלי ;היא השער של השכל אל הבינה, וירחיב מעט במחשבתו משום שהדברים עמוקים. יהיה זה שיברך על הציצת, וניחא לו בכשרותה, ויהיה זה אשר ירגיש אותה, כאור ותחושה. יהיה זה שיחוש את הכח והשמחה שקריאת התורה מחלקת חינם אין כסף. יהיה זה שכשהכהנים יסתובבו אל הקהל בברכתם ירגיש גל וצמרמורת מטלטלת אותו. מי שיפתח את בינתו, וישאף ויעבוד על תיקון צלם הא-לקים מהזוהמה שמטמטמת את היכולת לחוש, יגיע הרחק מעבר, ואכמ"ל. אולם מי ששכלו מביאו אל רוח השטות שהכל ידוע, גוזר על עצמו למעשה את הבערות. אמונה היא המבט של האדם אל המקום הנשגב ביותר, אל זה שאין לדעתו. מי שרוצה שיאמין. מי שרוצה שישתחוה להבל וריק. אבל מי שמאמין בקוב"ה, בהחזירו את המבט מאותם גבהי מרומים אל העולם השפל, יכול לראות ולהבין בשכלו את אשר נבצר ממנו מלכתחילה. וכפי המילים ששם אבא בשמים בפי: "אמונה היא המתנה העליונה של החכמים". לא ידידי הגאון והמלומד, אמונה היא לא רק נחלתם של עמי הארצות, באין להם עיסוק אחר, אלא ראשית חכמת העולים לקבל את התורה, והחותם העליון של החפצים להשכיל ולו במעט. גם תמהתי בקריאת דברי כבודו החריף והבקיא, על ש; "" לפי שעה רובם המכריע של גדולי העולם מתבשמים מהניחוח של הרמב"ם ונוטים יריעות אוהל דתיותם ותודעתם ההלכתית על משנתו הגם שלא תמיד מסכימים עימו. "" לא די שבעצמו הכיר בכך שתחומם משותף ברובו בשדה ההלכה, ולאו דוקא בהשקפה, אלא האם נסתרה ממנו שכל אלה שבתורת הסוד חלקם, לא ינטו את אוהלם במחנה החקירות? האם האר"י וגוריו (ומסתבר המחבר), הבעש"ט ותלמידיו, כולל אדמור"י חב"ד, הרמח"ל הרש"ש והחיד"א, הגאון מוילנה ורבים רבים גדולי עולם אחרים יכולים להיות נשכחים בהינף יד? לא יוכל למרות בקיאותו וגאונותו, להצר את מוהר"ן לשיטת יחיד.
