זה לא היה נורמלי אילולא הרגשת רע
האם זה כל כך נורא
שכל כך רע לי אחרי השלילי של יום חמישי,אז נכון יש לי כבר שני בנים כמו שאומרים לי כל הזמן,זה כל כך נורא שאני רוצה עוד אחד, שרע לי מאוד הפעם. למה אני לא מסוגלת להרים ידיים ולהפסיק ,כבר הייתי פעם אחת בסכנת חיים(היה לי דימום פנימי ואיבדתי את ההכרה אחרי שאיבה)האם יש עוד אמהות לשניים שלא מתיאשות. סליחה על ההתבכיינות ,זה היה לילה ללא שינה ונוסף לכל שכנה שלי ילדה אתמול תאומים אחרי כמובן חמישה ילדים ובינהם תאומות והכל ספונטני. עכשיו אני קצת בוכה ,כשארגע אשמח לספר קצת על עצמי ותודה,תודה לכולם. ג'וד
זה לא היה נורמלי אילולא הרגשת רע
ג'וד יקרה (((((((חיבוק))))))), זה לגמרי בסדר, זה לגמרי נורמלי, זה לגמרי מובן שאת מרגישה רע אחרי השלילי. במשך חודש שלם אנחנו עושות הכל למען ההצלחה. החל מקבלת הפרוטוקול שבונה איתו תקווה אדירה, דרך הדיכוי על תופעותיו המדכאות, הזריקות עם השפעות הלוואי שלהן, הריצות מוקדם בבוקר טרוטות עיניים להספיק להבדק לפני העבודה תוך מציאת סידור לילדים, הדקירות של בדיקות הדם, האולטרסאונדים החודרניים, ההמתנה לתוצאות הבדיקות כל יום והמתח - התפתחו הזקיקים? יהיו מספיק? מספיק גדולים? הגדלים אחידים? מה עם רמות ההורמונים? והרירית? ואז, אם כל התנאים טובים, להזריק כוריגון באמצע הלילה, בשעה המדוייקת, ורק שהשאיבה תיפול במועד "נוח", ושנמצא סידור לילדים, וההרדמה והחשש מפניה, והמתח - כמה נשאבו? ואיך היה הזרע? ואחר כך: כן או לא לעשות מיקרומניפולציה? לעשות AHA? כמה הפריות היו? ובאיזו איכות העוברים? ולכמה התחלקו? וכמה להחזיר? וגם להחזרה צריך למצוא סידור לחברה בבית.... ולקינוח - השבועיים האיומים, מורטי העצבים, שבהם אנחנו לגמרי פסיביות לעומת הפעלתנות האדירה של המחצית הראשונה. כל מה שנותר לנו זה לתקוע פרוגסטרון ולכסוס ציפורניים. והמחשבות, המחשבות..... שנעות מבטחון מוחלט שהפעם זו הפעם - לחוסר אמונה מוחלט וידיעה ברורה שגם הפעם זה לא.... אחרי כל זה.... איך לא נרגיש נורא עם השלילי??????????????? ולא משנה כמה ילדים אהובים כבר יש לנו בבית. כשכל כך כל כך רוצים עוד ילד, ונכנסים למעגל הזה, הוא שואב אותנו פנימה וכל כולנו מרוכזים בזה ורק בזה. ג'וד יקרה, זה לגמרי נורמלי וממש ממש בסדר ומובן שאת כל כך כל כך כל כך רוצה עוד ילד או ילדה. ותחשבי על זה שאילולא היה קיים הקושי, איש לא היה מעז להתערב במספר הילדים במשפחתך ולא היו מעזים לרמוז או לאמר לך שתסתפקי במה שיש.... גם אני אמא לשניים בת כמעט 42 ומאוד מאוד מאוד רציתי עוד 1. זה לקח לי שנה וחצי עד שהצלחתי ואני עכשיו בשבוע 18 אחרי 2 IVF. יש תקווה! כשמתמידים, בסוף מצליחים ואת יודעת את זה, כי למרות כל הקשיים והסבל שעברת הצלחת כבר פעם אחת ויש לך בבית את האושר שהוא ההוכחה לכך! תתאבלי לך כמה שצריך, ג'וד. תבכי נהרות של דמעות, תרגישי רע כמה שאת מרגישה שנחוץ לך. מותר לך, וזה גם רצוי להוציא את כל הנאחס החוצה עם הבכי. אחרי הבכי הגדול תרימי את הראש, תני חיבוק גדול גדול לאוצרות שלך (אם בגיל 12 ו-7 עדיין מרשים לאמא לחבק...) שאבי מהם את הכוחות להמשיך. אם צריך לעשות הפסקה קטנה, קחי לך את הזמן לתת לגוף ולנפש לנוח , מלאי לך את המצברים ואנחנו מחכות לך כאן לעבור איתך את המחזור הבא, מתי שתהיי מוכנה. ((((((((((((((((((((((((((((((חיבוק)))))))))))))))))))))))))))
