האם זה מאוחר מדי בשבילי?
• האם זה מאוחר מדי בשבילי?ו יערית אחת 16:46 | 06/01/06 אני בת 21 וכל החיים לא קראתי כמעט ספרים ולא ראיתי כמעט סרטים, הבעייה היא שכל המשפחה שלי ככה ואמא שלי בחיים לא לקחה אותי לספרייה ולא עודדה אותי לקרוא, נראה לי שעכשיו זה כבר מאוחר מדי,כי המוח שלי לא מפותח ואני גם לא מסוגלת לתקשר, וגם אף פעם לא היו לי חברים, אני מרגישה אבודה, אין לי כוח או רצון לחפש עבודה או ללמוד, אני לא מאמינה שאהיה מסוגלת.אני גם לא יכולה לעשות כלום בבית וגם לשכב על הגב בבדידות זה בלתי אפשרי ולא נעים.למשפחה לא איכפת ממני.איך יוצאים מזה? אני מרגישה כמו משותקת מנטלית.אין לי כוח לחיות?מה הברירה? אני מרגישה שנולדתי למשפחה לא נורמלית.אבא שלי אפילו לא קורא עיתון, ולא רואה חדשות ולא עושה כלום חוץ מלעבוד ולעשות כלים ולאכול ולישון,אין לו חברים, לא מדבר בטלפון, לא בקשר עם המשפחה שלו, ואמא שלי לא הרבה יותר טובה, היא רואה רק חדשות בטלויזיה, וקוראת עיתון, ועובדת קצת, ומלא שעות היא בטלפון מקטרת את אותם צרות לאחותה וחברה שלה ושומעת את הסיפורים שלהם, קצת מבשלת,מכבסת.ממש דיכאון.הם לא רואים סרטים לא קוראים ספרים, לא עושים ספורט-כלום.האם אין לי עתיד?איך אני אחיה ככה?אני לא מכירה בית אחר וחיים נורמלים.מי ירצה אותי?אני לא אוכל לגדל ילדים ככה.מה הלאה? האם אפשר להתחיל לקרוא ספרים בגילי?קשה לי להתרכז.אני כ"כ סובלת.אני לא יודעת ממי לבקש עזרה.
• האם זה מאוחר מדי בשבילי?ו יערית אחת 16:46 | 06/01/06 אני בת 21 וכל החיים לא קראתי כמעט ספרים ולא ראיתי כמעט סרטים, הבעייה היא שכל המשפחה שלי ככה ואמא שלי בחיים לא לקחה אותי לספרייה ולא עודדה אותי לקרוא, נראה לי שעכשיו זה כבר מאוחר מדי,כי המוח שלי לא מפותח ואני גם לא מסוגלת לתקשר, וגם אף פעם לא היו לי חברים, אני מרגישה אבודה, אין לי כוח או רצון לחפש עבודה או ללמוד, אני לא מאמינה שאהיה מסוגלת.אני גם לא יכולה לעשות כלום בבית וגם לשכב על הגב בבדידות זה בלתי אפשרי ולא נעים.למשפחה לא איכפת ממני.איך יוצאים מזה? אני מרגישה כמו משותקת מנטלית.אין לי כוח לחיות?מה הברירה? אני מרגישה שנולדתי למשפחה לא נורמלית.אבא שלי אפילו לא קורא עיתון, ולא רואה חדשות ולא עושה כלום חוץ מלעבוד ולעשות כלים ולאכול ולישון,אין לו חברים, לא מדבר בטלפון, לא בקשר עם המשפחה שלו, ואמא שלי לא הרבה יותר טובה, היא רואה רק חדשות בטלויזיה, וקוראת עיתון, ועובדת קצת, ומלא שעות היא בטלפון מקטרת את אותם צרות לאחותה וחברה שלה ושומעת את הסיפורים שלהם, קצת מבשלת,מכבסת.ממש דיכאון.הם לא רואים סרטים לא קוראים ספרים, לא עושים ספורט-כלום.האם אין לי עתיד?איך אני אחיה ככה?אני לא מכירה בית אחר וחיים נורמלים.מי ירצה אותי?אני לא אוכל לגדל ילדים ככה.מה הלאה? האם אפשר להתחיל לקרוא ספרים בגילי?קשה לי להתרכז.אני כ"כ סובלת.אני לא יודעת ממי לבקש עזרה.