אכן, כי אדם יכול וצריך לשלוט על ליבו ויצריו
המוח מעל הלב, כי המוח שולט על הלב.
במחשבותיו, שהן הצלם אנוש שלו, הוא יכול לשלוט על רגשותיו ויצריו, ולכוונם כרצון נשמתו האלוקית.
לכן הצטווינו על מצוות שבלב (ואהבת את ה' אלוקיך, וכד'). אם הלב היה שולט בנו, איך אפשר היה לצוות אותנו לאהוב?
התאהבות ומציאת חן - אלו דברים שאדם יכול לכוון אותם ע"י שכלו.
האמת, שהרגשות הנפשיים (לא ההרגשים הפיזיים) בכלל מתעוררים כתוצאה ממחשבות.
בלי מחשבה, אשה עלולה להתאהב בגבר נשוי. אבל הידיעה שהוא תפוס ואסור לה לקחתו, מונעת ממנה את המחשבה על רגש כזה. ואם המחשבה באה והעלתה רגש, הרי המחשבה שמבינה שזה אסור מוציאה ממנה את הרגש הזה. וגם פעולות (התרחקות ממנו וכד') יכולות לכוון את הרגש למקום הרצוי והמותר.
גבר נשוי הכיר אשה אחרת שמצאה חן בעיניו ו"שבתה" את ליבו? היא לא שבתה את ליבו, היא עוררה את ליבו.
ליבו לא שייך לה, ליבו נמצא ביד שכלו.
ואם הוא אוהב את התורה ואת אלוקים וירא אותו, ויודע שהתורה לא רוצה בגירושין, ושהמזבח מוריד דמעות על זוג שפירק את החבילה, והוא מבין שאין לו עילה לגרש את אשתו (עילה שבגדר "ערוות דבר" או אפילו רק "דבר") - הוא יודע שהוא יכול לכוון את ליבו, שאשתו תמצא חן בעיניו, וליבו יהיה נתון לה ולא לאשה האחרת.
הוא יכול במחשבותיו להתבונן במעלותיה של אשתו, במעלת הקדושה של הבית היהודי הטהור, באמת הגדולה של שלום בית, וכמה גדול השלום, וכמובן גם בצער הנורא והמיותר שיהיה מנת חלקם של כמה וכמה יהודים אם יחליט להתגרש, ולהבין שמוצא חן בעיניו להישאר נשוי לאשתו.
הוא יכול להפוך במחשבתו וללמד את עצמו את חסרונותיה של האשה האחרת, את האמת העצומה של "הבל היופי ושקר החן", לעשות פעולות שירחיקו את ליבו מכל אשה מלבד אשתו ויקרבו אותו לאשתו, וליבו יילך לאן ששכלו יראה לו, ויהיה שייך למי שצריך להיות שייך
.