האם זכויות יזם בתמ"א 38 נותרות לעד ? [להלן תקציר פסה"ד]

האם זכויות יזם בתמ"א 38 נותרות לעד ? [להלן תקציר פסה"ד]

הפ (ת"א) 15581-08-18 שלמה למברג נ' עדי יעדים בע"מ (מחוזי; עינת רביד; 11/02/20) - 17 ע'

עו"ד: אהרוני, פורת, הר עוז
בית המשפט קבע כי ההסכם שנחתם בין המבקשים למשיבה לביצוע פרויקט תמ"א 38/1 בטל מחמת אי התקיימות התנאי המתלה של קבלת היתר בניה. בהתאם, יש למחוק את הערות האזהרה שנרשמו לטובת המשיבה על המקרקעין. נוכח ניסוחו של ההסכם, אין מקום לקבוע השבה הדדית של סכומים ששולמו על פי ההסכם, אלא יש לפעול לפי הסייג בעניין העדר תביעות הדדיות.

תביעה להצהיר כי ההסכם שנחתם בין המבקשים למשיבה לביצוע פרויקט תמ"א 38/1 בטל, ולהורות על מחיקת הערות האזהרה שנרשמו לטובת המשיבה על המקרקעין.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק:
תנאי מתלה הוא תנאי המותנה בדרך כלל בהתקיימות אירוע עתידי, בלתי-ודאי שהוא חיצוני לחוזה ואינו מטיל חובה על מי מהצדדים. זאת להבדיל מתניה חוזית, שהיא חיוב שאת ביצועו נוטל על עצמו אחד הצדדים לחוזה. תנאי מתלה שלא התקיים מפקיע את החוזה מאליו, כאמור בסעיף 29 לחוק החוזים, בלא שמוטלת בשל כך אחריות על מי מן הצדדים לחוזה כלפי רעהו.

בענייננו, אי קיום התנאי של קבלת היתר בניה, לא גרם לפקיעת החוזה, אלא הותיר בידי המבקשים את הזכות לבטלו. המבקשים היו רשאים לבטל את ההסכם עת לא התקיים התנאי המתלה בעניין קבלת היתר בניה לביצוע תמ"א 38/1. שעה שההסכם בוטל, נוכח הוראות הסכם ועת לא ניתן לקיים פרוייקט תמ"א 38/1 במקרקעין, אין מקום להותרת רישום הערות האזהרה לצורך הבטחת תביעה כספית עתידית של המשיבה כלפי המבקשים. נוכח ניסוחו של ההסכם, אין מקום לקבוע השבה הדדית של סכומים ששולמו על פי ההסכם, אלא יש לפעול לפי הסייג בעניין העדר תביעות הדדיות.
 
אחריותו של המשכיר לנזקי השוכר בשריפה שארעה עקב מחדל שלו.

תקציר פס"ד בשלום ירושלים.

תא (י-ם) 25141-04-16 אורטל ניזרי נ' שמואל זרגרי (שלום; מרים קסלסי; 22/01/20) - [עו"ד: צבי גולנזר, שמשון שחר]

תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי שריפה שאירעה בדירה שהשכירה התובעת מהנתבע. נקבע כי המשכיר אחראי חוזית ונזיקית לנזקי התובעת, בכך שלא פעל כדבעי לתיקון מערכת החשמל ולתחזוקתה הנאותה.

.
תביעה ותביעה שכנגד לתשלום פיצויים בגין נזקי שריפה שאירעה בדירה שהשכירה התובעת מהנתבע.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי בעל המקרקעין חל חובת זהירות כלפי כל מי שעלול להינזק ממצבם המפגום של המקרקעין. אומנם גם התובעת בהיותה השוכרת עשויה הייתה להיחשב כלפי צד שלישי כמי שמחזיק במקרקעין, אולם ביחסים בינה לבין בעל המקרקעין, ובהינתן האיסור המפורש בחוזה להביא כל בעל מקצוע אחר מלבד הנתבע, ברור כי מבין השניים, הנתבע הוא זה שנחשב, ביחס למערכת החשמל בדירה כמי שמחזיק במקרקעין ובעל השליטה בו.

הוכח כי מלוא השליטה על מערכת החשמל הייתה בידי הנתבע, הוא ידע אודות התקלה אולם התרשל בטיפול בה.
יתרה מזו, חוזה השכירות שנחתם בין הצדדים מטיל את האחריות על הנתבע, כמשכיר, לתקן פגמים או קלקולים אשר יתהוו במשך תקופת החוזה, אשר החובה לתקנם חלה עליו. האחריות לתחזוקת מבנה המושכר על מערכותיו (חשמל, אינסטלציה וכו') ברורה וידועה. אחריות לתחזוקת המבנה המושכר על מערכותיו מוטלת על המשכיר.

הנתבע לא התכחש לאחריותו כבעל המושכר והחל לפעול לתיקון הליקויים שפירטה התובעת בהודעת SMS ששלחה ובשיחותיהם. כישלונו בטיפול הליקוי במערכת החשמל מהווה הפרת חוזה כלפי התובעת, המחייבת בפיצוי.
אשר על כן, יש לקבוע כי הנתבע אחראי חוזית ונזיקית לנזקי התובעת, בכך שלא פעל כדבעי לתיקון מערכת החשמל ולתחזוקתה הנאותה.
 
כמה מורכבת חלוקת הרכוש בגירושים שניים במגזר החרדי.

(י-ם) 860101/ פלוני נ' פלונית (בתי-הדין הרבניים; אליעזר איגרא, א' אהרן כץ, שלמה שפירא; 13/11/19) - 37 ע'
עו"ד: דוד נפתלי גולדברג, יצחק מאיר הגר, מרדכי שיינין

ביה"ד מאמץ את מסקנת ביה"ד האזורי כי מחצית הזכויות בדירה הרשומה ע"ש האיש שייכת לאישה. עם זאת ביה"ד מתערב בקביעת ביה"ד האזורי לפיה יש לקזז משווי הבית כיום עלויות הבינוי והשיפוץ שנעשו מכספי השכרת הדירה או מכוחו של חוב למשקיעים שלא הוכח קיומם. במסגרת הדיון נדרש ביה"ד להתחייבויות ב'תנאים' (במסגרת אירוסין) וטענות 'אונס'; בעלות שלא נרשמה מאילוץ או בכוונת מרמה; מעשי ידי אישה המפרנסת את בעלה.

.ערעורים הדדיים על פס"ד של בי"ד אזורי. האיש מערער על סעיף א' לפסק הדין שלפיו האישה זכאית למחצית הזכויות בדירה בי' הרשומה ע"ש האיש. לעומתו האישה מערערת על סעיף ג' לפסק הדין הקובע כי יש להפחית משווי מחצית הדירה של האישה מחצית מהשווי של החלק המבונה שנוסף בשיפוץ שנעשה בשנת 2000, וסכום נוסף של 5,000 דולר.

רקע: מדובר בזוג מהמגזר החרדי, שלשניהם היו אלו נישואין שניים. האיש לומד בכולל ומקבל מלגה חודשית והאישה היא המפרנסת העקרית (בני הזוג וששת ילדיהם); דירת י' נרכשה ע"י האיש ואשתו הראשונה. אך הרישום ע"ש השניים נעשה רק בסמוך לאחר נישואי הצדדים דכאן, מספר שנים לאחר הגירושין מהאישה הראשונה, לאחר שהאישה הראשונה כבר מכרה את זכויותיה בבית לאיש (אביו של האיש שילם סכום זה); במסגרת אירוסי הצדדים נערכו בין אבי האיש ואבי האישה, ה'תנאים' של בני הזוג שחלק מהם היה מכירת מחצית הדירה בי' והעברתה על שם האישה.

אבי האישה שילם לאבי האיש את הסך שנקבע בתנאים שעליו לשלם וכחודש לאחר מכן הצדדים התחתנו והתגוררו בב' כשדירת י' הושכרה. במסגרת התנאים נקבע גם כי בני הזוג צריכים לשלם 10,000 דולר ל"משקיעים" שמהם נקנה החלק בדירה עבור האישה. האיש טען בביה"ד שכל הדירה בי' הייתה שייכת לו, הוא לא ידע מההסכם שבין אביו לאבי האישה ולא הסכים לו וגם כשנודע לו, לא הסכים לתנאיו, ומעשים שעשה היו רק אחיזת עיניים כאילו הוא מתכוון להקנות לאישה. הוא הצדיק מעשיו בין היתר באומרו שלפני הנישואין חשש שהשידוך יתבטל ולאחריהם רצה למנוע מריבות, והוסיף שאף כל ההליך של מתנה ללא תמורה לא היה אמיתי כדי להעביר לאישה אלא לאחז את עיניה.
.
ביה"ד הרבני הגדול דחה את ערעור האיש וקיבל את ערעור האישה מהטעמים הבאים:
ביה"ד מסכים למסקנת פסק הדין שלפיה הסכם זיכרון הדברים שנחתם בין אבי האיש לאבי האישה תקף ומחייב אף את האיש, ושלפיכך מחצית הדירה בי' שייכת לאישה – בין מהטעמים שנכתבו בפסק דינו של ביה"ד האזורי ובין מטעמים שמוסיף ביה"ד הגדול.

אלא שלדעת ביה"ד הגדול מחצית הדירה כפי שהיא כיום שייכת לאישה, ללא הבחנה בין הקרקע, המבנה שהיה תחילה והחלק שנוסף או השבח שהשביח בעקבות השיפוץ והבינוי ואין האישה חייבת לשלם בעבור השיפוץ ואינה חייבת לשלם תשלום כלשהו מכוח ההתחייבות העמומה ל"משקיעים" העלומים. ולפיכך במסגרת חלוקת רכוש הצדדים ואיזון משאביהם על האיש לשלם לאישה מחצית משווי הדירה ללא קיזוז כלשהו מכוחן של עלויות הבינוי והשיפוץ או מכוחו של חוב כאמור.

בתחילת הדיון מציין ביה"ד כי התנהלות הצדדים הייתה בתרבות של שקר שבה שני הצדדים וסביבתם בוחרים להציג מצגי שווא במטרה להשיג רווחים כלכליים או אחרים. התנהלות זו המופנית בעיקרה כלפי צדדים שלישיים, השתלטה על הצדדים והם פועלים כך גם זה כלפי זה. לפיכך התנהלות ובירור העובדות על ידי ביה"ד קשה הרבה יותר כידוע מ'דין מרומה'.

כפי שביאר ביה"ד האזורי להסכם יש תוקף על פי ההלכה, אם התקיימות ההתחייבויות בהסכם – התשלום ששילם אבי האישה עבור מחצית הזכויות בדירה – קנתה האישה את הזכויות במחצית הדירה.

טענת האיש כי אביו ז"ל (שהיה רב) התחייב ב'תנאים' שלא ברשותו על נכס של בנו נדחתה תוך מתיחת ביקורת על עצם הוצאת הלעז על האב.
התחייבות זו בין האבות אינה עושק/אונס והיא דבר מקובל בענייני שידוכין בנסיבות שבהן אחד הצדדים מחזיק ברכוש, ואף אין בעובדה שאחד הצדדים נותן יותר מהצד השני כדי להוכיח איזה צד 'מוצלח' יותר או איזה צד 'הרוויח' יותר בשידוך כפי שביארנו לעיל.

ביה"ד עומד על תוקפן ההלכתי המחייב של ההתחייבויות והקניינים שנעשו בעת ה'תנאים', ושמכוחם ברור כי הדירה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים – הלכתית ואף חוקית (למרות העדר הרישום). בהקשר זה הראה ביה"ד כי לאור גלגולי העברת הבעלות בדירה לא היתה אפשרות מעשית לרשום את הבעלות האמיתית אלא על ידי רישום בשלבים, אף אם בשעת הרישום כבר אין הוא משקף את הבעלות האמיתית; מכיוון שלא היה ניתן לערוך רישום, הקניין נערך בכסף והרישום אינו תנאי לקביעת הבעלות. ובפרט שכספי השכירות שימשו לשכירת הדירה בב' (שם התגוררו הצדדים לאחר חתונתם) – דבר המורה על שותפות הצדדים בשכר הדירה בגין בעלותם, אף שבפועל האיש או מי מטעמו הוא שביצע הגבייה וההפקדה לחשבון הרשום על שמו.

ביה"ד מוסיף עוד בין היתר, כי התנהלות הצדדים מוכיחה שהייתה כוונה לרישום על שם שניהם, ואין לקבל טענת האיש כי פעולותיו לא היו אלא פעולות שנועדו – במכוון – ליצור את הרושם כאילו כוונתו להשלים את הרישום ולהטעות בכך את האישה.

אף ששינוי הרישום לא נערך בפועל, אין למנוע מהאישה את זכויותיה בדירה, וחיובו של האיש כלפיה אינו חיוב תשלום כספי גרידא אלא יש לאישה זכויות של בעלות
כן אין מקום להפחית מחלקה של האישה 5000 דולר, נוכח האמור בתנאים כי בני הזוג ישלמו למשקיעים 10,000 דולר. בהקשר זה ביה"ד מצטרף לקביעת ביה"ד קמא שבנידון דידן לא היו "משקיעים" אמיתיים ושלכל היותר ה"משקיעים" הם אבי האיש ששילם לאישה הראשונה עבור חלקה, ושעה שאין חולק שמעולם לא נתבעו הצדדים לשלם סכום זה.

עוד בהקשר זה, מתייחס ביה"ד באריכות למעמדן של הכנסות האישה במקרים כבענייננו שהבעל הוא אברך והמפרנסת העיקרית היא האישה. שעה שהבעל חייב במזונות אשתו וכנגדם תיקנו לו מעשה ידיה. כאשר גם דיון זה מוביל למסקנה כי אין מקום לדרוש מהאישה כעת להחזיר ל"משקיעים" 5000 דולר.

ביה"ד מוסיף חיזוק נוסף למסקנתו שמחצית הזכויות בדירה שייכות לאישה, כי בהיבט החוקי, גם ללא ההתחייבויות והקניינים הקודמים, עצם הליך הרישום שהחל בו האיש בשנת 2000 – אף שלא הושלם – מורה על כוונת שיתוף ספציפי שהוכחה גם מהחוזים והמקנה לאישה זכויות בדירה אף ללא רישום. ויש מקום לראותם גם הלכתית כקניין 'סיטומתא'; אין בעובדה שהצדדים לא גרו בפועל בדירה כדי לסתור את כוונת השיתוף הספציפי

לאור כל האמור ודאי גם שאף הכסף שהתקבל מהשכרתה שייך לשני הצדדים. משכך טענת האיש שהשיפוץ בדירה בי' מומן מכספי השכירות השייכים לו – אין בה ממש, שמכיוון שמחצית הדירה שייכת לאישה גם מחצית דמי השכירות שבהם נעשה השיפוץ שייכים לה.
 
למעלה