האם טוב שהחולה ידע מה יש לו?../images/Emo53.gif
כשבמרפאת הכאב בבילינסון איבחנו את אמא שלי כחולת אלצהיימר, רציתי מייד לשתף אותה כהרגלי בקודש, אבל הרופאה הניחה יד על הפה ואמרה לי לא לקרוא לילד בשמו, והסבירה לאמא שכל אחד מזדקן בזמן אחר. אמא קיבלה את דבריה בלי ויכוח. אבל כשהגענו הביתה היא חיבקה את השכנה שבעלה חולה אלצהיימר ושאמא לפני המחלה טיפלה בו, ואמרה לה שהיא ובעלה " אחים למחלה". מאז היא הגיבה בהכחשה מוחלטת לשם אלצהיימר. יודעת לא יודעת. בדיוק כמו לפני 16 שנה, כשסירבה לקרוא למחלה ממנה אבא סבל ומת בשמה סרטן " המחלה ההיא", כינתה אותה. במיון כשאני נאלצת להזכיר בהיסטוריה הרפואית אלצהיימר היא מגיבה בחוסר נחת. לכן אני אומרת לרופא " הסוג הנפוץ של דמנציה". לפעמים כשהיא בוכה ושואלת אותי למה בורח לה פיפי או למה היא לא יכולה ללכת אני אומרת לה שזה האירוע המוחי שעברה ושזה זמני. זה מרגיע אותה. היום, הזמנתי לבית סוכן מכירות של מים. מתקן טיהור למים בבית. יש לנו מים מינראליים ורציתי להאות חלופה שתוזיל את ההוצאה. האיש, התחיל לדבר באופן גלוי על המחלה של אמא ודיבר עם הבוס שלו בפלאפון. כשלחשתי לו לא לדבר ככה ליד אמא הוא המשיך וסיפר גם סיפורי מוות במשפחתו. איש חסר רגישות. אמא עשתה פיפי על עצמה. והחלה לרעוד. היא ממש הגיבה רע. נאלצתי לחבק אותה לתת לה כדור הרגעה. גם אחרי שהלך היא עדיין רעדה והחלה לפתח דימיונות וחששות. עכשיו היא נרגעת לאיטה אבל השאלה שלי אליכם כיצד לנהוג להבא? כיצד אתם מתמודדים עם תגובת החולה למחלה? אני לא מסתירה את העובדה מהסביבה הקרובה , הרחוקה וזרים. כמובן נזהרת לידה אבל לא מתביישת במה שיש לה ועונה על כל שאלה שיש למישהו. אנא מכם האם אני טועה? כיצד להתנהג בעתיד????
כשבמרפאת הכאב בבילינסון איבחנו את אמא שלי כחולת אלצהיימר, רציתי מייד לשתף אותה כהרגלי בקודש, אבל הרופאה הניחה יד על הפה ואמרה לי לא לקרוא לילד בשמו, והסבירה לאמא שכל אחד מזדקן בזמן אחר. אמא קיבלה את דבריה בלי ויכוח. אבל כשהגענו הביתה היא חיבקה את השכנה שבעלה חולה אלצהיימר ושאמא לפני המחלה טיפלה בו, ואמרה לה שהיא ובעלה " אחים למחלה". מאז היא הגיבה בהכחשה מוחלטת לשם אלצהיימר. יודעת לא יודעת. בדיוק כמו לפני 16 שנה, כשסירבה לקרוא למחלה ממנה אבא סבל ומת בשמה סרטן " המחלה ההיא", כינתה אותה. במיון כשאני נאלצת להזכיר בהיסטוריה הרפואית אלצהיימר היא מגיבה בחוסר נחת. לכן אני אומרת לרופא " הסוג הנפוץ של דמנציה". לפעמים כשהיא בוכה ושואלת אותי למה בורח לה פיפי או למה היא לא יכולה ללכת אני אומרת לה שזה האירוע המוחי שעברה ושזה זמני. זה מרגיע אותה. היום, הזמנתי לבית סוכן מכירות של מים. מתקן טיהור למים בבית. יש לנו מים מינראליים ורציתי להאות חלופה שתוזיל את ההוצאה. האיש, התחיל לדבר באופן גלוי על המחלה של אמא ודיבר עם הבוס שלו בפלאפון. כשלחשתי לו לא לדבר ככה ליד אמא הוא המשיך וסיפר גם סיפורי מוות במשפחתו. איש חסר רגישות. אמא עשתה פיפי על עצמה. והחלה לרעוד. היא ממש הגיבה רע. נאלצתי לחבק אותה לתת לה כדור הרגעה. גם אחרי שהלך היא עדיין רעדה והחלה לפתח דימיונות וחששות. עכשיו היא נרגעת לאיטה אבל השאלה שלי אליכם כיצד לנהוג להבא? כיצד אתם מתמודדים עם תגובת החולה למחלה? אני לא מסתירה את העובדה מהסביבה הקרובה , הרחוקה וזרים. כמובן נזהרת לידה אבל לא מתביישת במה שיש לה ועונה על כל שאלה שיש למישהו. אנא מכם האם אני טועה? כיצד להתנהג בעתיד????