אני מאמין בדו שיח, דו שיח הוא לא דו קיום
אין דו קיום בין היהודים לערביי ישראל, יש מקסימום שקט תעשייתי וזמני עם מתח באוויר שרק הולך ועולה כל הזמן כאשר תדירות הפיצוצים ועוצמתם הולכת ועולה כל הזמן. אני דווקא מאמין למה שערביי ישראל אומרים וזו הסיבה מדוע אין דו קיום ואם אי פעם היה סיכוי לדו קיום הוא הולך ויורד בהתמדה. דו קיום יכול להיות רק בכמה תנאים: - ערביי ישראל חייבים לקבל את מדינת ישראל כמדינה יהודית וציונית, כביתם הלאומי של העם היהודי. - ערביי ישראל חייבים לזנוח את שאיפותיהם הלאומיות כפלשתינים במדינת ישראל ולהפנים שכאן הם "רק" אזרחים. - הרוב היהודי חייב להיות ולשאר מוצק ונצחי. - ישראל חייבת לשאוף לשיוויון זכויות אזרחי מלא של ערביי ישראל, זה יכול לקרות על ידי שיתוף פעולה מצד ראשי המגזר הערבי. כן, זה כולל צעדים מצד המדינה אך הם לכשעצמם לא יעזרו, זה קשור לגביית מיסים, לניהול תקין של הרשויות, ציות לחוק וכו' ומצד המדינה, תקציבים, תוכניות מתאר, תשתיות, חינוך וכו'. אבל מה בעיה? אני לא רואה את זה קורה, ערביי ישראל לעולם לא יקבלו את ישראל כמדינה יהודית וציונית, הם לא יזנחו את השאיפות הלאומיות שלהם, הם היו מתים להיות כאן רוב, הם לא "מסתפקים" בשיוויון אזרחי, הם רוצים גם שיוויון לאומי, שכמובן, כמה נוח מבטל את המדינה היהודית וההגדרה העצמית הלאומית של היהודים, אני גם לא רואה את ראשי המגזר ורשויות משתפים פעולה עם הממסד הציוני, מה שבעיקר דופק אותם (מצב הכפרים והעיירות הערבים די גרוע בלשון המעטה), הם יעדיפו להתלונן על קיפוח וגזענות ולהתבסס בבוץ של עצמם. מי שמצפה שישראל היא זו שתשתנה, "למען הדו קיום", הוא יכול להמשיך לחלום, המדינה תשאר מה שהיא, אפשר לעבוד איתה ולהרוויח או להלחם במה שקיים ולהדפק, מי בוחר בלהיות "צודק" בוחר בלהדפק.