האם יש משהו יותר מפחיד מזה?
שמעתי הבוקר ברדיו שיחה עם יהודית אונגר, שאימצה את שני נכדיה הפעוטים, לאחר שהוריהם (בתה וחתנה - אפי וירון אונגר ז"ל) נרצחו בפיגוע בשנת 1996. האם יש דבר מפחיד יותר מאשר שילדינו יאבדו בבת אחת את שני הוריהם (או את ההורה היחיד שיש להם)? נדמה לי שאין שום דבר שיותר מפחיד אותי (מלבד המקרה ההפוך - שאני אשאר בלעדיהם, ועל זה אני בכלל לא מסוגלת לדבר). 35 ילדים איבדו את שני הוריהם בפיגועים, בעשר השנים האחרונות, וכנראה שלא אצל כל המשפחות האימוץ והגידול עברו בהסכמה ובשלום כמו אצל יהודית דסברג. היא הרשימה אותי מאד בצורת הדיבור השקולה והרציונלית שלה. היא טענה שאת הגורל שלנו אנחנו לא בוחרים, אבל את הדרך להתמודד איתו - כן. לרגע לא היה לה ספק שהיא תגדל את הנכדים שלה, עם כל הקשיים שכרוכים בכך (קשה? כן, אז מה? ממתי "קל" זה ערך? - היא אמרה). היא סיפרה איך הסבירה לילדים, שאחד מהם היה בן פחות משנתיים, שהוריהם לא יגיעו יותר ("אבא ואמא לא יבואו יותר כי הם מתו". לטענת העובדת הסוציאלית חשוב תמיד לומר את האמת, לפי רמת ההבנה של הילד. המושג "מוות" לילדים קטנים אינו טעון וטראומטי כמו שהוא עבורנו). זאת היתה שיחה מרגשת, שהזילה כמובן דמעות מעיני, כי איך אפשר בכלל לדמיין את המצב הזה? אבל הרי בכל בוקר שאנחנו יוצאים מהבית - משהו עלול לקרות לנו, ועדיף לדעת שיש מי שידאג לילדים שלנו, אם, חס וחלילה וטפו-טפו-טפו, יקרה לנו משהו, לא? ועוד דבר. יהודית דסברג היא חברת הליכוד, ולסיום הראיון היא מצאה לנכון לשטוח גם את אמונתה הפוליטית, שלא עניינה אותי ולא הסכמתי איתה (ואולי בגלל זה היא לא עניינה אותי). היא כנראה גם דתיה, והאמונה נשמעה בכל מילה שלה. אני לא דתיה ולא מקיימת את מצוות הדת, ובכל זאת יכולתי להתרשם מהאמת הפנימית של יהודית, ומהכוח שיהודית מקבלת מאמונתה. הלוואי שלכולנו היה מאיפה לשאוב כוחות כאלה, וגם הלוואי שנוכל לכבד את אמונותיהם של אחרים, כל עוד הן לא פוגעות בנו, כמובן. (וזו גם תגובה וגם התנצלות בפני "נאמן למקורות" שנכנס לפורום ביומו הראשון, ויצא מקולל.
)
שמעתי הבוקר ברדיו שיחה עם יהודית אונגר, שאימצה את שני נכדיה הפעוטים, לאחר שהוריהם (בתה וחתנה - אפי וירון אונגר ז"ל) נרצחו בפיגוע בשנת 1996. האם יש דבר מפחיד יותר מאשר שילדינו יאבדו בבת אחת את שני הוריהם (או את ההורה היחיד שיש להם)? נדמה לי שאין שום דבר שיותר מפחיד אותי (מלבד המקרה ההפוך - שאני אשאר בלעדיהם, ועל זה אני בכלל לא מסוגלת לדבר). 35 ילדים איבדו את שני הוריהם בפיגועים, בעשר השנים האחרונות, וכנראה שלא אצל כל המשפחות האימוץ והגידול עברו בהסכמה ובשלום כמו אצל יהודית דסברג. היא הרשימה אותי מאד בצורת הדיבור השקולה והרציונלית שלה. היא טענה שאת הגורל שלנו אנחנו לא בוחרים, אבל את הדרך להתמודד איתו - כן. לרגע לא היה לה ספק שהיא תגדל את הנכדים שלה, עם כל הקשיים שכרוכים בכך (קשה? כן, אז מה? ממתי "קל" זה ערך? - היא אמרה). היא סיפרה איך הסבירה לילדים, שאחד מהם היה בן פחות משנתיים, שהוריהם לא יגיעו יותר ("אבא ואמא לא יבואו יותר כי הם מתו". לטענת העובדת הסוציאלית חשוב תמיד לומר את האמת, לפי רמת ההבנה של הילד. המושג "מוות" לילדים קטנים אינו טעון וטראומטי כמו שהוא עבורנו). זאת היתה שיחה מרגשת, שהזילה כמובן דמעות מעיני, כי איך אפשר בכלל לדמיין את המצב הזה? אבל הרי בכל בוקר שאנחנו יוצאים מהבית - משהו עלול לקרות לנו, ועדיף לדעת שיש מי שידאג לילדים שלנו, אם, חס וחלילה וטפו-טפו-טפו, יקרה לנו משהו, לא? ועוד דבר. יהודית דסברג היא חברת הליכוד, ולסיום הראיון היא מצאה לנכון לשטוח גם את אמונתה הפוליטית, שלא עניינה אותי ולא הסכמתי איתה (ואולי בגלל זה היא לא עניינה אותי). היא כנראה גם דתיה, והאמונה נשמעה בכל מילה שלה. אני לא דתיה ולא מקיימת את מצוות הדת, ובכל זאת יכולתי להתרשם מהאמת הפנימית של יהודית, ומהכוח שיהודית מקבלת מאמונתה. הלוואי שלכולנו היה מאיפה לשאוב כוחות כאלה, וגם הלוואי שנוכל לכבד את אמונותיהם של אחרים, כל עוד הן לא פוגעות בנו, כמובן. (וזו גם תגובה וגם התנצלות בפני "נאמן למקורות" שנכנס לפורום ביומו הראשון, ויצא מקולל.
