האם "לא" נחשבת כתחילית?

[ספראנג מונקי]

בהתאם לאקדמיה ללשון יש לסמן מקף אחרי תחיליות ולפני סופיות. למשל:
בין־לאומי, דו־שיח, האי־אמון, מוליכות־על.
וזאת בשונה משתי מילים ויותר המצטרפות למושג אחד (למשל: בעל־בית, בית־מדרש, אב־בית־דין), שיש המסמנים במקף את הקשר ההדוק ביניהן, אך המקף אינו חובה.

מהו הדין כאשר ה"תחילית" היא "לא"? למשל בצירוף "לא שוטף"? הרי ביטוי זה לקוח מהמונח non-current, שבו non הוא אכן תחילית שאינו מתורגם לעברית כ"אי-".
בעברית "לא" אינו באמת תחילית.

 

[ספראנג מונקי]

בהקשר זה אציין את התייחסות האקדמיה למילה "חוסר":

"המילה חוסר נרדפת במקרים רבים לתחילית אי־, אך איננה זהה לה במעמדה: 'חוסר' היא מילה של ממש ולא תחילית, ולכן צירופה לשם עצם יוצר מבנה רגיל של סמיכות. מינו של צירוף זה הוא זכר – כמינה של המילה חוסר. למשל: 'חוסר ודאות מוחלט', 'חוסר הסכמה מצער' לעומת 'אי־ודאות מוחלטת', 'אי־הסכמה מצערת'."

אם אני מנסה להסיק מזה על "לא" כתחילית, ביידוע של צירוף שכולל לא, אי אפשר ליידע את הנסמך: הלא-שוטף לעומת לא השוטף.
מכך אני למד שיש לראות ב"לא" כבתחילית.

 

[trilliane]

"לא" אינה תחילית אלא מילית, מילת שלילה. כלומר יש לה מעמד עצמאי משלה, היא לא חייבת להידבק לשם כמו תחילית. היא גם לא שם ועל כן לא מדובר בצירוף סמיכות.
אם רוצים להדגיש את הקשר שלה לשם שאחריה, אפשר להטיל מקף או מירכאות. למשל:

אני לא לא-נחמד אליו.
זה לא מזון "לא בריא".
כך מסתיים האירוע הלא-רגיל שקרה כאן.

 

[ספראנג מונקי]

תודה

"לא" אינה תחילית אלא מילית, מילת שלילה. כלומר יש לה מעמד עצמאי משלה, היא לא חייבת להידבק לשם כמו תחילית. היא גם לא שם ועל כן לא מדובר בצירוף סמיכות.
אם רוצים להדגיש את הקשר שלה לשם שאחריה, אפשר להטיל מקף או מירכאות. למשל:

אני לא לא-נחמד אליו.
זה לא מזון "לא בריא".
כך מסתיים האירוע הלא-רגיל שקרה כאן.

תודה.